בילי מוכיח עצמו כרכב מהסוג שמארגן התקפי לב (כאילו שהקבוצה הייתה יציבה בריאותית קודם לכן). ארוחת ערב מינימלית (כי הקיבות לא תיפקדו חצי שנה) מעירה באידי רעיון, והיא מבקשת מאמאנדה איפור שיגרום לה להיראות בריאה (לא, זה לא קסם, מה פתאום). זה אפילו עובד.

לילה. תשישות. אידי ומרקוס נרדמים באותה מיטה, וכל הבדיחות האפשריות מגיעות בבוקר, כמו גם המחקר לקראת הנסיעה לרומא, המעלה את הממצאים הבאים:

• חתולים ברומא מפגינים אלימות פרועה בחודשיים האחרונים.
  
• במבט לילה מהחלל, אורותיה של רומא לא מהבהבים כלל.
  
• ישנה ברומא סדרה של העלמויות לאחרונה. אנשים נעלמים ומופיעים אחרי שבוע, בלי זכרות ועם ביגוד תקופתי הזוי.
  
• כמה וכמה בתי קזינו מקומיים נסגרו כיוון שהבית הפסיד בסיטונות ולבסוף פשט את הרגל.
  

נו, טוב. טיסה, נוחתים ברומא. בדרכים כאלו ואחרות מגיעים לשוק מקומי ונידח. בילי מתחיל להריח ים. אידי גם. מרקוס ופרנק מתחילים לרחרח רק כשניגשים לביתה של צועניה זקנה, מוצקה, עם מקטרת בזווית הפה ועוגן מחליד בגינה. קפטן סורנטינו, היא אומרת; מנהיגת הגבעה השניה של רומא.

...כי רומא, כידוע, נבנתה על שבע גבעות, המתקיימות בשלל וריאציות מאז ועד היום. הראשונה היא הקרקס. השניה היא הספינה. על השאר לא מדברים.

קפטן סורנטינו אומרת שאיזו ג'ינג'ית שהשתלטה על לונדון, עם היד של הרוד ולשון של מלאך, התחילה בכיבוש זוחל, גבעה אחרי גבעה, של רומא. רומא לא תלחם - כי אין סיכוי - אבל כל הגבעות חוששות.

החבורה עדיין מנסה לסחוט מהקפטן עוד מידע, כשאחד מנערי הסיפון (קופי הים) מוביל פנימה את אמאנדה. הטלפון שלה מצלצל, היא מרימה; קולו של גרומן נשמע ומייד אחריו יריה - ודממה.

ארבעת גיבורינו מתעוררים בבית מעורר התפעלות ליד אגם קומו באיטליה.
שבעת החודשים שעברו עליהם בתרדמת השילו מעליהם מספר לא מבוטל של קילוגרמים אך הם בריאים ושלמים, פחות או יותר, חוץ מחולשה כללית והרגשת "אלוהים אדירים, עברו שבעה חודשים".
אמנדה ספנסר, כך מסתבר, בילתה חופשה ארוכה של טיפול בארבעה, וחוץ מביקורים פעמיים בשבוע של סטן גרומן, היא בילתה את זמנה לבד.
לאחר ארוחת בוקר קלה הם יוצאים לאגם לשכשוך קל ודיג מוצלח להפתיע, כאשר אמנדה מפזרת זהב ופרחים על מי האגם, הטקס היומי.
מיסטר ג'י מגיע לביקור, בו הוא מספר לחבורה שאחת צ'רי און טופ כרגע שולטת ביד רמה בלונדון, שקינג וולקנו מסתובב חופשי ושהתמזה כשהיתה.
לאחר הסכמה כי הדבר הבא לעשות הוא להמשיך את העבודה בשבילו, הוא שולח את הארבעה לחקור מקור קסם לא ברור ברומא, לאחר שינוחו.
בילי, פרנק, אידי, מרקוס ואמנדה נוסעים לכרם הקרוב לטייל ולחוות את הסביבה והיין (בכרכרה, לא פחות) ושם עולה הרעיון לחפש את מקור הקסם ברומא על ידי שימוש בכוס יין וקצת מוג'ו. העניין פועל, וביין מתבהרת לה תמונה של שוק ברומא, ובו אישה עבת בשר המתהלכת בו כבשלה.
לאחר זמן קצת נראה שהיא הופכת מודעת לכך שצופים בה, מוצאת את החברים ומושכת את אידי אליה דרך הכוס. פרנק, מרקוס ובילי מחליפים מבטי "תורך", כאשר מלכת השוק צוחקת ושולחת את אידי בחזרה לידיהם החרדות של החברים. פרנק מנתק את הקשר.

סשן 16
אידי הולכת לתמזה. נכנסת לתוכה מתוך איזו אמונה עלומה שדווקא -לה- הגורגונה תקשיב (שחקנים הם דבר נטול הומיליטאס לחלוטין, נכון?). היא קופצת למים; אחריה מרקוס קופץ למים; מסך.

עם בוקר מגלה פראנק שהשניים נעדרו כל הלילה. ביחד עם בילי ואמאנדה נערך חיפוש; במהלכו יגלו שכאשר מביטים בתמזה דרך מראה היא נראית מלאת גופות מכל התקופות, ושקירבה למים עדיין עושה להם עוויתות (על אמאנדה השטיקים האלה לא עובדים, אגב). במים אפשר לראות את גופתו של אלברט, אחד מצבא הרוחות – אבל לא את אידי ומרקוס. מצד שני, בפרץ שיבה לשורשים פראנק חוקר את מצלמות האבטחה ומאתר את השניים טובעים אי שם לפנות בוקר.

בית החולים של הברביקאן הוא ישות מושלמת בפני עצמה, בה כל פרט מושלם בהיותו חלק קוהרנטי מהמכלול; כל החלקים זזים בדיוק כמו שצריך, כל הטקסים מתבצעים בדיוק כמו שצריך כדי ליצור את המהות השלמה – בית חולים. שם, בפנימית א', מוחזקים אידי ומרקוס בחיים באמצעות מכונות בלבד, בלי שום סיכוי להתאושש.

טוב, עד שמביאים את סופי. עם סופי (ותריסר השפוטים שצמודים אליה), ועם הרבה כוונה טובה וטקסים מאולתרים, כל בית החולים מבריא בבת אחת. סופי גם מצמחת שיער (ולשון, וכנפיים, ובואו נתפלל גם לשכל ישר), וכשכל התינוקות באינקובטורים מרביצים חמש שנות התבגרות ופוסעים החוצה, נגמר הסשן.

בקרב "האומה החופשית" נמצאת סופי, שהיא נערונת ציפורית למראה, קצת מטורפת באופן הפגיע של המילה, גלוחת ראש ודקיקת איברים. מרקוס הלך לשחרר אותה כששמע שלא נוהגים בה יפה. כשהוא מגיח החוצה, צץ מאי שם מנהיג הקבוצה, והמבט שהוא נותן בסופי הופך מידידותי ומשועשע למחושב יותר.

אני מתרשלת נוראות בעדכון הקמפיין הזה, קצת בגלל שהייתי עסוקה בחבר שלי יותר מאשר במשחק. אני עדיין מאוד רוצה לשתף כמה שיותר אנשים ביצירת הקמפיין; להלן תקציר הקמפיין למי שאין לו חשק לקרוא את הגירסא הארוכה יותר; שאלות והבהרות יגיעו ברשומה נפרדת, כרגיל.

המסיבות של סטאן גרומאן, ילד הפלא של עולם העסקים בשנת 2015, הן מלכודות לאנשים שניחנו בכוחות קסם חזקים. ארבעת גיבורינו נלכדים במלכודת כזו, נלקחים למתקן מחקר ונמלטים ממנו. בדרך הם פוגשים את גבריאל דה לנפאנט, מנהיגת קבוצת קוסמים-אופנוענים הנקראת "צבא הרוחות".

שבועיים פרועים עוברים עליהם כשהם מגלים שביכולתם לחולל מעשים אדירים. הם פוגשים את Old Man Subway, זקן תמהוני שרכבות מקשיבות לו; לומדים להכיר את האישיות מאחורי תחנת ויקטוריה והמוזיאון הבריטי; פוגשים עורך דין המרגל אחר לונדון כולה באמצעות תיקנים, וגם קבוצה של היפים שנמלטו מגרומן וגרים באצטדיון נטוש, בשם "האומה החופשית".

גבריאל דה לנפאנט מתגלה אט-אט כחתיכת פוסטמה מטונפת, לעגנית ותאבת כוח. היא מצליחה לנכס לעצמה את כף ידו הכרותה של צ'ארלס הנרי הרוס, מקים קניון הרודס הידוע; כשאחד מגיבורינו מת, היא מחללת את גופתו ושודדת את הטבעות בולמות הקסם שלו, ובאופן כללי היא מצליחה להיות מעצבנת מאוד, ובכל מקום.

את סטאן גרומן פוגשים גיבורינו במקרה, במסעדה. הוא דווקא מתגלה כאדם מאוד ידידותי; מסביר שקסם מזיק מאוד למין האנושי, שזו הסיבה שהוא צד קוסמים (ואלים, שהם אותו דבר רק יותר גרוע), ונותן לקבוצה חודש של חסד: אל תשתמשו יותר בקסם, ואני לא אוציא אתכם להורג. הוא אפילו נותן להם בית לפרק הזמן הזה.

לא שזה מפריע להם לקסום על ימין ועל שמאל, שימו לב. בינתיים מצטרפת אליהם אמאנדה ספנסר, מעצבת-על שעוסקת בבלי-דעת בקסמים; הם מאבדים אותה כשהיא נשאבת לתוך הישות הקיבוצית המתקראת "קינג וולקאנו", מה שמחולל התמוטטות עצבים כללית בקרב הקבוצה. אה, וחוץ מזה, פראנק מצליח למות, לעשות עסקה עם הנהר סטיקס ולקבל גוף חדש. התשלום לעסקה זו הוא להיפטר מהדבר הנורא השוכן בתמזה.

מה ששוכן בתמזה היא מדוזה, הגורגונה. היא מוחזקת שם בכבלים של זיהום וטינופת מאז המהפכה התעשייתית, כשכל נסיון לטהר את התמזה (מיני קבוצות ירוקות, נוער צופים ושאר יפי נפש) מפורק ביעילות על ידי משרד עורכי דין בשם "טרנס את הודג'סון ושות'".

עד כאן.

הבוקר מוצא את אידי, את פראנק ואת בילי מסביב למדורה (בילי כרגיל מתרועע עם הסובבים), ואת מרקוס מנסה נואשות להשליט סדר בעולמו המתפרק, קרי – לתחקר את וויליאם בענייני מטאפיסיקה. וויליאם מסביר שאין לו תשובות, ומי שיכול להסביר דברים ולתת מידע הוא הטיפוס המכונה "רב המרגלים", המתגורר באיזו דירה מעופשת בבריקסטון. ואם אתם כבר בדרך, הוא מבקש, תעבירו מעטפה לאיזו גברת בתחנת ויקטוריה.

כאן מגיע איזשהוא ויכוח בין שני בריונים לבין סופי (הם רוצים להשתמש ביכולת שלה על מנת ליצור אנשים חזקים יותר, אבל זה כולל פחות או יותר להרוג אותם קודם לכן). אידי ניגשת להגן על סופי וחוטפת אגרוף בפרצוף, מה שמצית קרב-רב שמערב סכין במתנו של בילי, הרבה אגרופים מכיוון פראנק ומרקוס אל הביריונים וחוזר חלילה, כמה אנשים שרים קומבאיה, תרנגולת מתעופפת אחת וכמויות בלתי מבוטלות של דם ויזע. בסוף השיר סוגר למחצה את הפצע של בילי (מה?!) וכולם מתפנים סוף סוף לעלילה.

היציאה מהאיצטדיון של האומה החפשית אל לונדון הנורמאלית כל כך למראה (11) היא חוויה מפכחת. לונדון עברה לילה ויום של מזג אוויר הזוי, אך תושביה נראים כרגיל – מהלכים להם, שקועים בחיים רגילים בתכלית, בלי דרקונים או טקסים. הארבעה תופסים אוטובוס לוויקטוריה –

- ובפעם הראשונה בחייהם מרגישים את הישות שהיא תחנת ויקטוריה(12); שופעת פעילות ומרוצה מעצמה, מגשימה את עצמה בכל רגע נתון; כל מי שדורך בה מבצע אחד מאלף טקסים קטנים המטפחים את הווייתה. התייר בדוכן המודיעין, המנקה, מוכר המאפים, האנשים המתבוננים במסכים, מערכת הכריזה – כולם צורות של פולחן, סגידה, לישות הגדולה שהיא תחנת הרכבת.

מרקוס מייד ניגש למסך מודיעין ומנסה לתקשר איתה (סביר להניח שאם היה מדובר בתחן ולא בתחנה אורי היה הרבה פחות נלהב), מגלגל משהו אה-לה-אוהד בקוביה (כלומר, אחת) ועל כן מתחבב על התחנה מיד. הרכבת הבאה שעתידה להיכנס לתחנה, מדווח המסך, היא "ברוךהבאמראו'לין772", ומיד אחריה "נעיםמאוד683". התחנה אפילו קורצת לו בהבהוב אורות של הרף עין.

כל הפעילות הזו בולטת מאוד לטעמו של בילי, האחראי על התמזגות בסביבה; מבטיהם של מנקה, כרטיסן וסתם עובר אורח תוהה נדמים לו ממוקדים מדי, והוא מיד שוקע בטקס הסוואה משל עצמו – מציץ בשעון ובמסכי המידע, מה שמיד מוריד ממנו את תשומת הלב המיותרת. הוא מאיץ באחרים לסיים את עסקיהם כאן. סיבוב קניות קצר ב"טסקו'ס" מניב להם בגדים נקיים וכולי, ואילו הקופאים בעמדה מספר שתיים מקבלת מאידי את המעטפה בלי מצמוץ, מוסרת לה מעטפה נוספת ומקבלת את הלקוח הבא.

הרכבת, כמובן, מחכה להם בסבלנות. נפנוף אחרון לתחנת ויקטוריה, ואז נסיעה מציקה אל בריקסטון, אחד האיזורים הפחות מלהיבים של לונדון. רחוב גייטלי הוא סמטה המתפצלת מרחוב סטוקוול האינסופי, ובדירת מרתף מעופשת במיוחד מתגורר "ג'קסון", בפי שכניו; עורך דין נאה ולבוש היטב, מזוהם-נעליים, שמגיע בדיוק ארבעים ושתיים שניות אחרי גיבורינו אל דלת ביתו. השעה שש וחצי בערב.

ג'קסון מחובר לאינטרנט הכי מוצלחת בעולם – לג'וקים של לונדון (נעיר כאן שלונדוני אחד טוען שבלונדון יש הרבה יותר חולדות מג'וקים בשל מזג האוויר וכל זה, אבל ג'וקים זה יותר מגעיל ולכן שמנו את המציאות בצד לכמה זמן. לייק מיי לייף). כשהוא מסיר את כפפתו האחת הוא מגלה יד ימין אדומה ומודלקת (13). הדירה שלו היא הדבר הכי מזוהם, לח וחמים שאפשר לתאר, עם שטיח שעומד לתבוע זכות הצבעה ואין-סוף חברים קטנים עם שש רגליים ומחושים. אחרי אמבטיה קצרה בתערובת של דבש, וניל וקפה הוא חוזר אל גיבורינו, עירום ומותיר שובל דביק על השטיח, מתיישב עליו, ולאור הנר מתחבר לרשת שלו. זו כנראה הסצינה השניה-הכי-מגעילה שהרצתי מימי, כי מאות אלפי ג'וקים מגיעים ומזדחלים עליו להנאתם. הסצינה הראשונה אגב (נכון שאתם רוצים לדעת?) הייתה סצינת ים הדמעות של אליס בארץ הפלאות, עם מעיים במקום תעלות בכי; מי שלא שחה בים של אוכל מעוכל לא ידע גועל מימיו.

הג'וקים הם סוג של תודעה קיבוצית שלא טרחה להתעניין בדברים כמו מוות; הם יכולים להרחיק בתודעתם אחורנית בזמן, לכל מקום בו נכחו בני מינם, ולספק עליו מידע נרחב מנקודת מבט ג'וקית. כשהארבעה שואלים כמה זקן גרומן, ג'קסון מבלה כמה רגעים בעיניים עצומות, והג'וקים סביבו מסתדרים ויוצרים תמונה נעה על השטיח – חומות עיר, כיפות ודגלים – דגל הצלב היווני, ליתר דיוק, בפרספקטיבה מעוותת מנקודת מבט נמוכה מאוד מאוד, ומתנופף.

בילי מזהה את הסמל ואת הארכיטקטורה – קונסטנטינופול המתנצרת, המאה הרביעית לערך. גרומן, מסתבר, השתייך לאצולה המקומית – והאינטרנט שמחה לדווח על שיירי ממתקים בגלימתו. בשלב זה ג'קסון מבין שהחבר'ה צריכים לנוח ומכבה בנשיפה את הנר. תם הטקס.

האומה החפשית מתגלה כקבוצה של כמעט אלף איש שנמלטו כולם מציפורניו של גרומן, דרך מגנוליה ועם צבא הרוחות. צהרי היום הבא מוצאים את גיבורינו המתעוררים רעננים יותר או פחות (או לא בכלל, במקרה של פראנק שלא ישן). הארוחה הקומונאלית כוללת שניצלים קפואים (המתפקדים על תקן אקדע במערכה ראשונה, ולכן הם בכלל מוזכרים כאן, ואם כבר בתיגחוכות, אז או'לין אוכל סלט מתוך כובע בוקרים). שיחה עם וויליאם וסופי מגלה קצת מטאפיסיקה, ובעיקר את תשוקתם לגרום לאנשי האומה החפשית להתאגד קצת, לצקת בהם קצת רצון והכוונה, כדי שיצאו באופן מאורגן כנגד גרומאן. אבל כרגע זה לא עובד, הם מקטרים, כי כולם עסוקים בשרידה – התחבאות, חמיקה מאנשיו של גרומאן וגניבת מזון.

הערב היורד מוצא את איידי משתעשעת בפינצ'ר של וויליאם ובשניצלים, לסירוגין. בעודה נאמנה לדף הדמות שלה ויוצרת לאיטה צורות ותבניות בזלזלים ושניצלים, מתפוצצים השמיים וגשם רעיל מתחיל לרדת (09). אל תגידו שלא הזהרתי אתכם בנוגע לשניצלים.

אנשים נמלטים בצרחות לתוך האהלים. מי שלא, מוצא את עצמו עד ברכים בבוץ ארסי, כזה שכשמוחים אותו ביד מהפנים, מוחה איתו את תווי הפנים ומותיר רק ביצת חלקה בצבע גוף. יש כעשרים כאלה, אחת צורחת בדיוק מחוץ לאוהל אליו נמלטו הארבעה. פראנק לא עומד בצרחות, מתפרץ החוצה ונושא אותה למחסה, רק כדי לגלות שמפניה נותרה רק שפה תחתונה. סופי לא יכולה לעזור – סופי רק מפחידה את המוות, לא מרפאה – אבל לשאלתו של פראנק היא עונה שיש לו כוח אדירים (דרקון באח וכל זה) ושאולי עכשיו שווה לנסות.

הגשם הרעיל ממשיך לרדת. הארבעה, פלוס סופי, מסתופפים באוהל, מחזיקים ידיים ומתחילים לנסות לעצור את הגשם. הסיבה היחידה שהשטות הזו עובדת היא שזה קמפיין שבו המטאפיסיקה מאוד גמישה כרגע, ושמישהו הוציא משהו מאוד מרשים בקוביה. בילי מסתיר את מעשה הקסם, מרקוס מתעל את הכוח, איידי מתפקדת כנוקר ומוצאת בין הטיפות את מראה הדרקון, אותו היא משלחת בפראנק, שמתפוצץ בתצוגת סופר-כוח מרהיבה (10) שהייתה גורמת לכל דיאם ממוצע לגנוח באימה "מה עשיתי". הוא גורף את הגשם לכדור נוצץ של טיפות מסתחררות ומטיס אותו לכל הרוחות.

...הבוקר מוצא את כולם ישנים כתינוקות. האיצטדיון התכסה בדשא אביבי סמיך, השמיים הצטיידו בשמש אביבית צלולה, כל חזאי לונדון מתאבדים בתלייה ויש מפל מים נקיים שזורם ממעלה המושבים למטה אל הדשא, בו משכשכים היפים לרוב. ויליאם צץ ומסביר שהגשם הרעיל היה התקפה מצד גרומן, אבל לאף אחד אין כוח להקשיב לו כי מאוחר נורא, והסשן נגמר. ובא לשניצלים גואל.