( Read more... )

ראשית, התנצלות ששכחתי את ה-lj-cut ברשומה הקודמת. זה מה שקורה כשקופצים בין הטמל ל-Rich Text.
ועכשיו, המשך עלילות גיבורינו בסשן 21. חדי העין יבחינו שדילגנו על סשן 30, אבל זה כי אני לא זוכרת מה קרה שם בכלל. שוין.

( Jean D'ark Sound )

ישבתי לי לפתור את כל הצרות שהכנסתי את עצמי אליהן לאחרונה בקמפיין הזה.

ההשראה התחילה מהספר הנפלא "מדריך פָּאנָטי למקורותיהם הבלתי מצויים של חפצי יומיום". שם גיליתי שאגדת כחול הזקן התחילה מאיזה צרפתי, ז'יל דה רה (Gille De Rais), שהיה במשמר האישי של ז'אן ד'ארק, נהיה פחות או יותר מליונר בגיל 31, חזר אל הברונות שלו, פנה לפולחן השטן, פיתח חיבה לנערים מלאכיים ואחרי שעינה, התעלל מינית ורצח 144 מהם, הוא הוצא להורג בתליה ב- 26.10.1440 והוא בן 36.

גיבורינו, אם כך, נרדפים ע"י כל מכשירי המדיה שמשדרים להם דיווחים על פדופיליה, שידורים חוזרים של מחזמר כחול הזקן משנות השלושים, סרטים דוקומנטריים על דה רה ומדי פעם מחזות, סרטים ותיעודים על ז'אן ד'ארק. כל זאת בעקבות היום בו אידי גילתה שהבוסית שלה פגשה מישהו, התאהבה בו, העבירה לרשותו את הדירה שלה ועזבה את בעלה – וכל זאת תוך שבוע. המישהו הוא רוקיסט מחוצ'קן בן 19 בשם ג'פרי ברטון.

בואו נזרוק עוד משהו לקלחת – כשביקשתי מאנשים רעיונות לקסם מודרני, לפני שנה בערך, אליסטר המציא את "הצליל האפל". משהו שמנגנים מתחת למוסיקה ומאפשר סוג של קסם. הצליל האפל מתקיים רק בשימוש עם מתכת מסויימת (בואו נקרא לה "עופרת כבדה", הסברים בהמשך); זאת בהשראת העובדה שבטהובן המשיך להלחין גם אחרי שהתחרש לגמרי, וזאת באמצעות גליל מתכת שהיה אוחז בין שיניו, והיה מחובר למיתרי הפסנתר. בטהובן "שמע" את הצליל באמצעות הרטט בשיניו (עד כאן, אגב, הכל עובדות היסטוריות).

( אז מה הסיפור שלנו? )

בעוד גיבורינו מגלים במרתף החנות פנטגראם מצוייר בדם שפוך, נרות שחורים וכתם דם מאסיבי במרכזו, צץ בכניסה לחנות בחור בלונדיני עם פנקס ועט שנראה קצת מוכר. בעוד כל הליך המשטרה-הצהרה-חקירה הצפוי מתרחש, מרקוס והבלונדי מגלים שהם:

א. לא סובלים איש את רעהו.
ב. לא מוכנים לספר אחד לשני אפילו פיפס.
ג. רוצים לנקנק מהצד השני מקסימום מידע על מיהו ומהו.

מערכת היחסים דנן מכתיבה, כמובן, ישיבה משותפת בפאב. הרבה מאוד אלכוהול מעלה את המידע הבא:

א. הבלונדי קרוי דיוויד קנט, והוא הבן של סטן ("אני קורא לו סטנלי") גרומן ואיזו אחת, קתרין.
ב. אין עליו מי-יודע-מה מידע באינטרנט.
ג. הוא מגיב בשפיות מרעננת לידיעות בדבר עברם הבלתי נורמלי משהו של גיבורינו.

השטנה מעמיקה, על כן ממשיכים את הדיון אצל אידי בבית (בקצב הזה כשהם ירצו לרצוח זה את זה הם כנראה יעברו לחדר השינה). פראנק קופץ לווידוא מידע אצל רב-המרגלים המקקי; הלה גובה אלף פאונד ומאשש את כל טענות הבלונדי: שמו דיוויד קנט, או ויין, או פרקר, או באנר. הוא טייל המון, הספיק המון, ואוהב את הים; והוא אכן בנו של סטן גרומן.

בביתה של אידי הוויסקי זורם כמים. דיוויד חקר לעומק את הגראיות, מסתבר, כדי להגיע לאבא שלהן, שהיה איזה מפלץ ימי מיתולוגי שהשריץ הרבה מפלצות ימיות מיתולוגיות. השיחה מתדרדרת לקינג וולקאנו (כדור בדולח המשמש כמשקולת נייר על הפסנתר של אידי, כזכור) ודיוויד לוקח אותו החוצה להציץ בו דרך המזרקה.

ואז, כמובן, הוא מפיל אותו.

עומס החיים הכה באיתמר, שפרש מהקמפיין. תחתיו מצטרף אלינו אודי "גוזל" בקר, ותיק קמפיין רוזטה (http://corky.net/~aya/rosetta/ ראו הוזהרתם, הדבר הזה עוצב עבור אקספלורר 4 או משהו, ונראה נורא על רוב הדפדפנים) ז"ל. מחד, זה אומר שאיאלץ להפסיק למחזר את רוזטה. מאידך, זה אומר שאני מקבלת שחקן מצויין שאני מכירה ואוהבת, ושאצטרך סוף סוף להתאמץ קצת.

אני הוגה איזה סוג דמות לבקש ממנו לשחק. הדרישה היחידה שלו היא פקטור מאאאגניבות ולהיות נינג'ה, מה שמאפשר לי די הרבה מרחב אילתור.

הגוזל, למי שלא יודע, המציא את מרבית סיפורה של מדוזה (http://belvanerp.livejournal.com/7326.html?mode=reply), ואת הרקע של גרומן עצמו (http://belvanerp.livejournal.com/5598.html?thread=3294#t3294); בנוסף, כשהמצאתי את סטן גרומן, הגיבור-נבל על של הקמפיין הזה, ביססתי אותו חיצונית על אודי: ילד איקאה זהוב למראה. כשתכננתי להביא מישהו לשחק את גרומן, בניתי על אודי (מראה) או על שיפר (היכולת לתת הופעה מצמררת של דמות עוצמתית). בסוף זה לא יצא ואני משחקת אותו, אבל אני מתפתה לנצל את המראה האמיתי של אודי ולהביא אותו על תקן אחד מצאצאיו של גרומן. אחרי הכל, אם אתה משגל כבר אלף שבע מאות שנה, הגיוני להניח שיש לכך תוצאות.

בנוסף, אני זוממת להשתמש בו קצת כדאוס-אקס כדי להסביר את עלילת חלק א' של הקמפיין. חלק א' היה הזוי ופזור בעיקר כי לא טרחתי בכלל לחשוב על עלילה ראשית, פשוט אילתרתי מסצינה לסצינה. בדיעבד, בסשן האחרון, קשרתי את כל החוטים באיזה אופן רופף ודי מעאפן, ונדמה לי שהקבוצה לא ממה הבינה לעומק מה הלך שם. אם אודי ישחק דמות שהבינה את הכל ויסביר את זה לשאר הדמויות, אולי התחושה מפרק א' תהיה פחות פזורה, יותר קוהרנטית.

אז בינתיים יש לנו צאץ של גרומן שהוא גם נינג'ה עם הרבה הבנה בקסם והבנה ספציפית ומעמיקה בנושא הגראיות. אודי יגיע היום לסשן ונראה איך מתפתחים משם.

בחמשת החודשים שחלפו מאז שקינג וולקאנו, גבריאל דה ל'נפנט ואמאנדה ספנסר התאיידו בסערה, ניהל פראנק סיימון פנדר3גאסט חיים שקטים. עם הקצבה הקטנה-אך-מכובדת שגרומן סיפק לו הוא עבר ללמד מתמטיקה בתיכון בטקסס, אימץ כלב בשם דורמונט ושקל להתחיל עם המורה לספרות. הכל היה טוב עד שיום אחד נדמה היה לו שלכלב יש שני ראשים; הירח התמלא ונגרע בתדירות לא הגיונית; החלב בקפה החמיץ כשנגע בו, והטלוויזיה שידרה בעיקשות רק תכניות דוקומנטאריות על ז'יל דה ראיי.

אידי אן חזרה לחנות הפרחים של דיאנה, בצ'לסי; גם שם דברים זרמו על מי מנוחות עד היום בו דיאנה זרקה בלי אזהרה את בעלה מזה תריסר שנים לטובת גיטריסט מחוצ'קן, מכרה את החנות (אידי קנתה) ומסרה את המרתף לשימוש להקת הדת' מטאל של אהובה החדש. נבירה חשאית במרתף הניבה שלל פרטי מטאל טינאייג'ריים, וגם תמונה של דיאנה ממוסמרת ללוח עץ ועליה פנטגראם מצוייר בדם. זה השלב בו אידי התקשרה לפראנק.

למרקוס או'לין לא היו חיים קלים. הוא פרש לנופש אצל הורי אביו באירלנד, אבל אז פטריות התחילו לדבר אליו. ואז סלעים, כריות, טלפונים - חול - השמיים - אלוהים, מעיל העור שלו - וכך הוא נמלט משך ארבעה ומשהו חודשים ולאט לאט יצא מדעתו. החבר'ה תופסים אותו בטלפון כשהוא אי שם במונגוליה ותובעים שבמטותא יפסיק ליילל ויפגוש אותם בניו יורק. טוב.

הפגישה בניו יורק מאופיינת העיקר בביקור מוכר בבית חולים, כי מרקוס סובל מהתמוטטות עצבים ומתת תזונה. כל מכשיר מדיה בסביבה משדר את ז'אן ד'ארק, כחול הזקן, דוקומנטריה על ז'יל דה ראיי או תכניות על פדופיליה וילדים חטופים. לחבר'ה ברור שמישהו מנסה לומר להם משהו; לוקח להם קצת זמן לחבר את הנקודות אבל ויקיפדיה מגלה להם שז'יל דה ראיי היה מפמלייתה של ז'אן ד'ארק, היה שטניסט ידוע, נהג לחטוף ילדים למטרות מין ורצח, תפר ראש נוסף לכלב שלו ושימש השראה לדמותו של כחול הזקן.

חמושים בידע זה הם מעבירים לילה רגע באיזו בקתה (מרקוס אוכל ואידי מזמינה עכברוני ברזל מפד-אקס. פראנק בטח מצחצח שיניים, אבל אתם יודעים, אלה הקטעים שאולי פחות משפיעים על העלילה), ובבוקר טסים בחזרה לאנגליה כדי לברר מה עובר על הבוסית של אידי. "רק לשבוע שבועיים", אומר פראנק. "יש לי תלמידים ללמד בטקסס."

בטח.

בלונדון יש לילה רגוע, ובבוקר הם מגיעים לחנות בצ'לסי. החנות נעולה, הפרחים עגומים, והמדרגות למרתף מכוסות דם שפוך.

(מי אמר קליף האנגר?)

כפי שנמסר ע"י רותי, השחקנית המשקיעה, בשינויים קלים:

כזכור, גיבורינו השקיעו שלושה סשנים בתכנון איך בדיוק הם עומדים לסגור חשבון עם גבריאל דה ל'נפנט, הגי'נג'ית הרצחנית ותאוות הכוח. הסשן הורכב בעיקר מהכנות ותכנונים: משקפי פריסקופ, החרב של גרומן, קעקועים למרקוס (דיאם: מה??), אקדח לאידי, הפיכת בילי לגרומן. פרנק בעיקר נראה מגניב במעיל עור.

בסשן 26, אחרי קצת התבטלות בבית והכנות וודו למיניהן, נוסעים לשדה התעופה עם קינג וולקנו בתיק. בילי המחופש לגרומן מתקשר לג'ינג'ית, שמגיעה תוך זמן קצר. בובת הוודו שלה נוטה לאבד עין ולהראות זקנה נורא. היא מגיעה לשדה התעופה, מודבקת לרצפה, נורית, נדקרת, מוטבעת שלוש פעמים, עורכת דוקרב קצחני ומרהיב כריקוד עם פראנק, מורידה לאידי יד, נאכלת על ידי חתולים ולבסוף מתה - כל שלוש האחיות, למעשה - צ'רי צמאת הכוח, וולקנו אוכלת הנשמות והאחות הנשכחת, ששהתה בגופה של אמנדה באותו זמן, כולן מתות. וגם אמנדה. סניף. יצויין לטובה הכלב הדמיוני שאורי טפטף מתחילת הקמפיין, שהגיח באורח מפתיע וטרף את המנורה, מעשה פנריר, ברגע קריטי.

במהלך תכנוני מופלא זה הרגע בו כל הקסם זולג החוצה מהדמויות (Yay for balanced campaigns!). בעוד כולם מדממים וגונחים על הרצפה מופיעה סופי כדאוס-אקס, מתקנת את כולם ומסתלקת, הפעם באמת; וכולם מוכנים להתחלה חדשה, בלי קסם, עם או בלי גרומן.

רעיון האלה המשולשת קיים בצורות רבות, בתרבויות רבות. שלוש אחיות הגורל, הבתולה-המפתה-והאם, you name it. במקרה שלנו - הגראיות, שלוש האחיות שחלקו ביניהן שן יחידה ועין יחידה, וידעו יותר מדי.

מה עבר עליהן ולמה, מעטים יודעים. מה שאנחנו כן יודעים הוא שארבעת גיבורינו נחתו אצלן פעם לביקור, אי שם ביוון של הרבה-לפני-הספירה, ועשו שני דברים: גרמו להן להבין שמסע בזמן הוא אפשרי, ועיצבנו להן את הצורה. הגראיות, בלשון המעטה, לא אהבו את זה.

לאט לאט הן טפטפו את ישותן קדימה, לעתיד בו טכנולוגיה וקסם התמזגו סוף סוף. הן התיישבו כטפילים על שלושה גופים: קינג וולקאנו, הישות קיבוצית שנולדה מילדה קטנה ומבועתת; גבריאל דה ל'נפנט תאוות הכוח; וטייקון האופנה אמאנדה ספנסר, שהייתה גם, במקרה, הדייט של בילי.

דרך שלשתן, הגראיות צברו כוח ואירועי העולם התקפלו סביבן כדי שהן תוכלנה להתקרב. הכל הסתדר נהדר, עד שארבעה אנשים פגשו את אמאנדה, עצבנו את דניאל ותיכמנו את קינג וולקאנו, ובסופו של דבר הגיעו לברר מה קורה ברומא ודרך אגב חיסלו את הגראיות. זה די דפק להן את התוכניות, שלא לומר - העיף את שלושת הגופים המארחים שלהן מהתמונה. היחיד ששרד הוא קינג וולקאנו, שכרגע תקוע בתוך כדור בדולח דקורטיבי על המדף של אידי.

טוב, הנה הבעיה.

אף פעם לא הייתי טובה עם מערכות חוקים. כל הטבלאות האלה סיבכו לי את הצורה, ודף דמות עם יכולות מוגדרות היה בזבוז זמן. תנו לי ספונטאני, אמרתי; בואו נשמור רק קוביה אחת לגלגול לפי שיקול דעת, ונאלתר משם. תפסיקו לדבוק במגבלות - ככה אפשר לשחק גם באוטובוס נוסע או בתור לקולנוע. הלאה האקס-פי.

אבל מקמפיין לקמפיין אני מאבדת את היכולת להגביל את השחקנים. בהיעדר שיטה, ובמיוחד כשהמשחק אמור להיות "אוקולט מודרני", הכל נהיה משהו כמו "טוב, אני שואב כוח מהיקום ושורף את פריס". גלגול קוביה. מוציא תוצאה אופטימלית. היי שלום, פריס.

בקיצור, איבדתי שליטה על הדמויות, וזה לגמרי באשמתי. יש להן כוח מטורף ובלתי מוגבל, שהמחיר עליו הוא אלפי אנשים מתים, מה שיוצר סצינות תוגה עמוקות בקרב הדמויות אבל לא מפריע להן לעשות זאת. מה שכיוונתי אליו כשפתחתי את הקמפיין הוא המון טקסים מגניבים נוסח טים פאוורס, ומה שקיבלתי הוא דייסה מטאפיסית אחת גדולה שכולם (גם אם הם מעמידים פנים שלא) מרגישים בה אבודים. אני רוצה מאוד לעשות איתחול לקמפיין, אבל אין לי שום רעיון איך לעשות את זה בצורה אלגנטית (לתת להם להתעורר בבית משוגעים בלי כוחות ולטעון שהכל היה חלום זה לא אלגנטי. אפילו אם יש טום ווייטס ברקע).

בקיצור, הושיעוני, קוראים יקרים. אנא.

פארטי: יו, אנחנו שוב על סף מוות. היי, הנה הזקן עם הרמזים מקדמי העלילה שלו.
קפטן סורנטינו: עופו לי מהתא, פראזיטים.
פארטי: טוב.

אי שם בפארק עם לאפטופ בתוך אוהל:
פראנק: בואו נהרוג את צ'רי און טופ.
פארטי: טוב.

[שעה של דיונים]

פראנק: אז הנה התכנית: נשים את גרומן בתור פתיון באמצע הסהרה, צ'רי תבוא לנקנק אותו, היא תמצא שם את קינג וולקאנו, שניהם ילכו מכות ואז נהרוג אותה. על הדרך גם ניקח מקינג וולקאנו את פיצולי האישיות של בילי.

[משיגים את הסכמתו של גרומן ואת החרב קוטלת האלים שלו, חוזרים לספינה]

פארטי: היי, קפטן, לא ידענו שגרומן דפק וזרק אותך לפני שלוש מאות שנים. בכל מקרה, הוא שלח לך מתנה והוא מאוד מצטער.
אידי: [קללות]
קפטן [מסתכלת בחבילה ומקבלת הבעה של רצח] עופו לי מהתא, פראזיטים.
פארטי: טוב.

סשן 19 (23.6.08) בעברית, לעצלנים:

קפטין לוצ'יה סורנטינו (מי שחושב שהשם מוכר לו מוזמן להציץ באתר קמפיין רוזטה ולהתרענן) ירתה בטלפון הנייד של אמאנדה, וזאת כיוון שהיא לא אוהבת את גרומן. היא מסבירה שרומא המיסטית בנויה על שבע גבעות; הראשונה הייתה אלוהים (הוא מת במאה הארבע עשרה), השניה היא הספינה, השלישית היא הקרקס; הרביעית סודית, החמישית היא הקטקומבות, ועל השישית והשביעית לא מדברים. דיון קצר מעלה שאולי אדוני הגבעה השלישית, מראג'ה, יוכל לעזור לגיבורינו.

מראג'ה יושב במאה ה-17 כרגע, אבל למזלנו הספינה של קפטן סורנטינו יכולה להפליג במרחבי הזמן. במהלך המסע מרקוס מתקשקש עם הספינה (היא *ממש* עתיקה), ואז גל בחילה איום מכה בכולם. ככה זה כשנוסעים בזמן.
( Read more... )