( Read more... )

ראשית, התנצלות ששכחתי את ה-lj-cut ברשומה הקודמת. זה מה שקורה כשקופצים בין הטמל ל-Rich Text.
ועכשיו, המשך עלילות גיבורינו בסשן 21. חדי העין יבחינו שדילגנו על סשן 30, אבל זה כי אני לא זוכרת מה קרה שם בכלל. שוין.

( Jean D'ark Sound )

בעוד גיבורינו מגלים במרתף החנות פנטגראם מצוייר בדם שפוך, נרות שחורים וכתם דם מאסיבי במרכזו, צץ בכניסה לחנות בחור בלונדיני עם פנקס ועט שנראה קצת מוכר. בעוד כל הליך המשטרה-הצהרה-חקירה הצפוי מתרחש, מרקוס והבלונדי מגלים שהם:

א. לא סובלים איש את רעהו.
ב. לא מוכנים לספר אחד לשני אפילו פיפס.
ג. רוצים לנקנק מהצד השני מקסימום מידע על מיהו ומהו.

מערכת היחסים דנן מכתיבה, כמובן, ישיבה משותפת בפאב. הרבה מאוד אלכוהול מעלה את המידע הבא:

א. הבלונדי קרוי דיוויד קנט, והוא הבן של סטן ("אני קורא לו סטנלי") גרומן ואיזו אחת, קתרין.
ב. אין עליו מי-יודע-מה מידע באינטרנט.
ג. הוא מגיב בשפיות מרעננת לידיעות בדבר עברם הבלתי נורמלי משהו של גיבורינו.

השטנה מעמיקה, על כן ממשיכים את הדיון אצל אידי בבית (בקצב הזה כשהם ירצו לרצוח זה את זה הם כנראה יעברו לחדר השינה). פראנק קופץ לווידוא מידע אצל רב-המרגלים המקקי; הלה גובה אלף פאונד ומאשש את כל טענות הבלונדי: שמו דיוויד קנט, או ויין, או פרקר, או באנר. הוא טייל המון, הספיק המון, ואוהב את הים; והוא אכן בנו של סטן גרומן.

בביתה של אידי הוויסקי זורם כמים. דיוויד חקר לעומק את הגראיות, מסתבר, כדי להגיע לאבא שלהן, שהיה איזה מפלץ ימי מיתולוגי שהשריץ הרבה מפלצות ימיות מיתולוגיות. השיחה מתדרדרת לקינג וולקאנו (כדור בדולח המשמש כמשקולת נייר על הפסנתר של אידי, כזכור) ודיוויד לוקח אותו החוצה להציץ בו דרך המזרקה.

ואז, כמובן, הוא מפיל אותו.

בחמשת החודשים שחלפו מאז שקינג וולקאנו, גבריאל דה ל'נפנט ואמאנדה ספנסר התאיידו בסערה, ניהל פראנק סיימון פנדר3גאסט חיים שקטים. עם הקצבה הקטנה-אך-מכובדת שגרומן סיפק לו הוא עבר ללמד מתמטיקה בתיכון בטקסס, אימץ כלב בשם דורמונט ושקל להתחיל עם המורה לספרות. הכל היה טוב עד שיום אחד נדמה היה לו שלכלב יש שני ראשים; הירח התמלא ונגרע בתדירות לא הגיונית; החלב בקפה החמיץ כשנגע בו, והטלוויזיה שידרה בעיקשות רק תכניות דוקומנטאריות על ז'יל דה ראיי.

אידי אן חזרה לחנות הפרחים של דיאנה, בצ'לסי; גם שם דברים זרמו על מי מנוחות עד היום בו דיאנה זרקה בלי אזהרה את בעלה מזה תריסר שנים לטובת גיטריסט מחוצ'קן, מכרה את החנות (אידי קנתה) ומסרה את המרתף לשימוש להקת הדת' מטאל של אהובה החדש. נבירה חשאית במרתף הניבה שלל פרטי מטאל טינאייג'ריים, וגם תמונה של דיאנה ממוסמרת ללוח עץ ועליה פנטגראם מצוייר בדם. זה השלב בו אידי התקשרה לפראנק.

למרקוס או'לין לא היו חיים קלים. הוא פרש לנופש אצל הורי אביו באירלנד, אבל אז פטריות התחילו לדבר אליו. ואז סלעים, כריות, טלפונים - חול - השמיים - אלוהים, מעיל העור שלו - וכך הוא נמלט משך ארבעה ומשהו חודשים ולאט לאט יצא מדעתו. החבר'ה תופסים אותו בטלפון כשהוא אי שם במונגוליה ותובעים שבמטותא יפסיק ליילל ויפגוש אותם בניו יורק. טוב.

הפגישה בניו יורק מאופיינת העיקר בביקור מוכר בבית חולים, כי מרקוס סובל מהתמוטטות עצבים ומתת תזונה. כל מכשיר מדיה בסביבה משדר את ז'אן ד'ארק, כחול הזקן, דוקומנטריה על ז'יל דה ראיי או תכניות על פדופיליה וילדים חטופים. לחבר'ה ברור שמישהו מנסה לומר להם משהו; לוקח להם קצת זמן לחבר את הנקודות אבל ויקיפדיה מגלה להם שז'יל דה ראיי היה מפמלייתה של ז'אן ד'ארק, היה שטניסט ידוע, נהג לחטוף ילדים למטרות מין ורצח, תפר ראש נוסף לכלב שלו ושימש השראה לדמותו של כחול הזקן.

חמושים בידע זה הם מעבירים לילה רגע באיזו בקתה (מרקוס אוכל ואידי מזמינה עכברוני ברזל מפד-אקס. פראנק בטח מצחצח שיניים, אבל אתם יודעים, אלה הקטעים שאולי פחות משפיעים על העלילה), ובבוקר טסים בחזרה לאנגליה כדי לברר מה עובר על הבוסית של אידי. "רק לשבוע שבועיים", אומר פראנק. "יש לי תלמידים ללמד בטקסס."

בטח.

בלונדון יש לילה רגוע, ובבוקר הם מגיעים לחנות בצ'לסי. החנות נעולה, הפרחים עגומים, והמדרגות למרתף מכוסות דם שפוך.

(מי אמר קליף האנגר?)

כפי שנמסר ע"י רותי, השחקנית המשקיעה, בשינויים קלים:

כזכור, גיבורינו השקיעו שלושה סשנים בתכנון איך בדיוק הם עומדים לסגור חשבון עם גבריאל דה ל'נפנט, הגי'נג'ית הרצחנית ותאוות הכוח. הסשן הורכב בעיקר מהכנות ותכנונים: משקפי פריסקופ, החרב של גרומן, קעקועים למרקוס (דיאם: מה??), אקדח לאידי, הפיכת בילי לגרומן. פרנק בעיקר נראה מגניב במעיל עור.

בסשן 26, אחרי קצת התבטלות בבית והכנות וודו למיניהן, נוסעים לשדה התעופה עם קינג וולקנו בתיק. בילי המחופש לגרומן מתקשר לג'ינג'ית, שמגיעה תוך זמן קצר. בובת הוודו שלה נוטה לאבד עין ולהראות זקנה נורא. היא מגיעה לשדה התעופה, מודבקת לרצפה, נורית, נדקרת, מוטבעת שלוש פעמים, עורכת דוקרב קצחני ומרהיב כריקוד עם פראנק, מורידה לאידי יד, נאכלת על ידי חתולים ולבסוף מתה - כל שלוש האחיות, למעשה - צ'רי צמאת הכוח, וולקנו אוכלת הנשמות והאחות הנשכחת, ששהתה בגופה של אמנדה באותו זמן, כולן מתות. וגם אמנדה. סניף. יצויין לטובה הכלב הדמיוני שאורי טפטף מתחילת הקמפיין, שהגיח באורח מפתיע וטרף את המנורה, מעשה פנריר, ברגע קריטי.

במהלך תכנוני מופלא זה הרגע בו כל הקסם זולג החוצה מהדמויות (Yay for balanced campaigns!). בעוד כולם מדממים וגונחים על הרצפה מופיעה סופי כדאוס-אקס, מתקנת את כולם ומסתלקת, הפעם באמת; וכולם מוכנים להתחלה חדשה, בלי קסם, עם או בלי גרומן.

טוב, הנה הבעיה.

אף פעם לא הייתי טובה עם מערכות חוקים. כל הטבלאות האלה סיבכו לי את הצורה, ודף דמות עם יכולות מוגדרות היה בזבוז זמן. תנו לי ספונטאני, אמרתי; בואו נשמור רק קוביה אחת לגלגול לפי שיקול דעת, ונאלתר משם. תפסיקו לדבוק במגבלות - ככה אפשר לשחק גם באוטובוס נוסע או בתור לקולנוע. הלאה האקס-פי.

אבל מקמפיין לקמפיין אני מאבדת את היכולת להגביל את השחקנים. בהיעדר שיטה, ובמיוחד כשהמשחק אמור להיות "אוקולט מודרני", הכל נהיה משהו כמו "טוב, אני שואב כוח מהיקום ושורף את פריס". גלגול קוביה. מוציא תוצאה אופטימלית. היי שלום, פריס.

בקיצור, איבדתי שליטה על הדמויות, וזה לגמרי באשמתי. יש להן כוח מטורף ובלתי מוגבל, שהמחיר עליו הוא אלפי אנשים מתים, מה שיוצר סצינות תוגה עמוקות בקרב הדמויות אבל לא מפריע להן לעשות זאת. מה שכיוונתי אליו כשפתחתי את הקמפיין הוא המון טקסים מגניבים נוסח טים פאוורס, ומה שקיבלתי הוא דייסה מטאפיסית אחת גדולה שכולם (גם אם הם מעמידים פנים שלא) מרגישים בה אבודים. אני רוצה מאוד לעשות איתחול לקמפיין, אבל אין לי שום רעיון איך לעשות את זה בצורה אלגנטית (לתת להם להתעורר בבית משוגעים בלי כוחות ולטעון שהכל היה חלום זה לא אלגנטי. אפילו אם יש טום ווייטס ברקע).

בקיצור, הושיעוני, קוראים יקרים. אנא.

פארטי: יו, אנחנו שוב על סף מוות. היי, הנה הזקן עם הרמזים מקדמי העלילה שלו.
קפטן סורנטינו: עופו לי מהתא, פראזיטים.
פארטי: טוב.

אי שם בפארק עם לאפטופ בתוך אוהל:
פראנק: בואו נהרוג את צ'רי און טופ.
פארטי: טוב.

[שעה של דיונים]

פראנק: אז הנה התכנית: נשים את גרומן בתור פתיון באמצע הסהרה, צ'רי תבוא לנקנק אותו, היא תמצא שם את קינג וולקאנו, שניהם ילכו מכות ואז נהרוג אותה. על הדרך גם ניקח מקינג וולקאנו את פיצולי האישיות של בילי.

[משיגים את הסכמתו של גרומן ואת החרב קוטלת האלים שלו, חוזרים לספינה]

פארטי: היי, קפטן, לא ידענו שגרומן דפק וזרק אותך לפני שלוש מאות שנים. בכל מקרה, הוא שלח לך מתנה והוא מאוד מצטער.
אידי: [קללות]
קפטן [מסתכלת בחבילה ומקבלת הבעה של רצח] עופו לי מהתא, פראזיטים.
פארטי: טוב.

סשן 19 (23.6.08) בעברית, לעצלנים:

קפטין לוצ'יה סורנטינו (מי שחושב שהשם מוכר לו מוזמן להציץ באתר קמפיין רוזטה ולהתרענן) ירתה בטלפון הנייד של אמאנדה, וזאת כיוון שהיא לא אוהבת את גרומן. היא מסבירה שרומא המיסטית בנויה על שבע גבעות; הראשונה הייתה אלוהים (הוא מת במאה הארבע עשרה), השניה היא הספינה, השלישית היא הקרקס; הרביעית סודית, החמישית היא הקטקומבות, ועל השישית והשביעית לא מדברים. דיון קצר מעלה שאולי אדוני הגבעה השלישית, מראג'ה, יוכל לעזור לגיבורינו.

מראג'ה יושב במאה ה-17 כרגע, אבל למזלנו הספינה של קפטן סורנטינו יכולה להפליג במרחבי הזמן. במהלך המסע מרקוס מתקשקש עם הספינה (היא *ממש* עתיקה), ואז גל בחילה איום מכה בכולם. ככה זה כשנוסעים בזמן.
( Read more... )

בילי מוכיח עצמו כרכב מהסוג שמארגן התקפי לב (כאילו שהקבוצה הייתה יציבה בריאותית קודם לכן). ארוחת ערב מינימלית (כי הקיבות לא תיפקדו חצי שנה) מעירה באידי רעיון, והיא מבקשת מאמאנדה איפור שיגרום לה להיראות בריאה (לא, זה לא קסם, מה פתאום). זה אפילו עובד.

לילה. תשישות. אידי ומרקוס נרדמים באותה מיטה, וכל הבדיחות האפשריות מגיעות בבוקר, כמו גם המחקר לקראת הנסיעה לרומא, המעלה את הממצאים הבאים:

• חתולים ברומא מפגינים אלימות פרועה בחודשיים האחרונים.
  
• במבט לילה מהחלל, אורותיה של רומא לא מהבהבים כלל.
  
• ישנה ברומא סדרה של העלמויות לאחרונה. אנשים נעלמים ומופיעים אחרי שבוע, בלי זכרות ועם ביגוד תקופתי הזוי.
  
• כמה וכמה בתי קזינו מקומיים נסגרו כיוון שהבית הפסיד בסיטונות ולבסוף פשט את הרגל.
  

נו, טוב. טיסה, נוחתים ברומא. בדרכים כאלו ואחרות מגיעים לשוק מקומי ונידח. בילי מתחיל להריח ים. אידי גם. מרקוס ופרנק מתחילים לרחרח רק כשניגשים לביתה של צועניה זקנה, מוצקה, עם מקטרת בזווית הפה ועוגן מחליד בגינה. קפטן סורנטינו, היא אומרת; מנהיגת הגבעה השניה של רומא.

...כי רומא, כידוע, נבנתה על שבע גבעות, המתקיימות בשלל וריאציות מאז ועד היום. הראשונה היא הקרקס. השניה היא הספינה. על השאר לא מדברים.

קפטן סורנטינו אומרת שאיזו ג'ינג'ית שהשתלטה על לונדון, עם היד של הרוד ולשון של מלאך, התחילה בכיבוש זוחל, גבעה אחרי גבעה, של רומא. רומא לא תלחם - כי אין סיכוי - אבל כל הגבעות חוששות.

החבורה עדיין מנסה לסחוט מהקפטן עוד מידע, כשאחד מנערי הסיפון (קופי הים) מוביל פנימה את אמאנדה. הטלפון שלה מצלצל, היא מרימה; קולו של גרומן נשמע ומייד אחריו יריה - ודממה.

ארבעת גיבורינו מתעוררים בבית מעורר התפעלות ליד אגם קומו באיטליה.
שבעת החודשים שעברו עליהם בתרדמת השילו מעליהם מספר לא מבוטל של קילוגרמים אך הם בריאים ושלמים, פחות או יותר, חוץ מחולשה כללית והרגשת "אלוהים אדירים, עברו שבעה חודשים".
אמנדה ספנסר, כך מסתבר, בילתה חופשה ארוכה של טיפול בארבעה, וחוץ מביקורים פעמיים בשבוע של סטן גרומן, היא בילתה את זמנה לבד.
לאחר ארוחת בוקר קלה הם יוצאים לאגם לשכשוך קל ודיג מוצלח להפתיע, כאשר אמנדה מפזרת זהב ופרחים על מי האגם, הטקס היומי.
מיסטר ג'י מגיע לביקור, בו הוא מספר לחבורה שאחת צ'רי און טופ כרגע שולטת ביד רמה בלונדון, שקינג וולקנו מסתובב חופשי ושהתמזה כשהיתה.
לאחר הסכמה כי הדבר הבא לעשות הוא להמשיך את העבודה בשבילו, הוא שולח את הארבעה לחקור מקור קסם לא ברור ברומא, לאחר שינוחו.
בילי, פרנק, אידי, מרקוס ואמנדה נוסעים לכרם הקרוב לטייל ולחוות את הסביבה והיין (בכרכרה, לא פחות) ושם עולה הרעיון לחפש את מקור הקסם ברומא על ידי שימוש בכוס יין וקצת מוג'ו. העניין פועל, וביין מתבהרת לה תמונה של שוק ברומא, ובו אישה עבת בשר המתהלכת בו כבשלה.
לאחר זמן קצת נראה שהיא הופכת מודעת לכך שצופים בה, מוצאת את החברים ומושכת את אידי אליה דרך הכוס. פרנק, מרקוס ובילי מחליפים מבטי "תורך", כאשר מלכת השוק צוחקת ושולחת את אידי בחזרה לידיהם החרדות של החברים. פרנק מנתק את הקשר.

סשן 16
אידי הולכת לתמזה. נכנסת לתוכה מתוך איזו אמונה עלומה שדווקא -לה- הגורגונה תקשיב (שחקנים הם דבר נטול הומיליטאס לחלוטין, נכון?). היא קופצת למים; אחריה מרקוס קופץ למים; מסך.

עם בוקר מגלה פראנק שהשניים נעדרו כל הלילה. ביחד עם בילי ואמאנדה נערך חיפוש; במהלכו יגלו שכאשר מביטים בתמזה דרך מראה היא נראית מלאת גופות מכל התקופות, ושקירבה למים עדיין עושה להם עוויתות (על אמאנדה השטיקים האלה לא עובדים, אגב). במים אפשר לראות את גופתו של אלברט, אחד מצבא הרוחות – אבל לא את אידי ומרקוס. מצד שני, בפרץ שיבה לשורשים פראנק חוקר את מצלמות האבטחה ומאתר את השניים טובעים אי שם לפנות בוקר.

בית החולים של הברביקאן הוא ישות מושלמת בפני עצמה, בה כל פרט מושלם בהיותו חלק קוהרנטי מהמכלול; כל החלקים זזים בדיוק כמו שצריך, כל הטקסים מתבצעים בדיוק כמו שצריך כדי ליצור את המהות השלמה – בית חולים. שם, בפנימית א', מוחזקים אידי ומרקוס בחיים באמצעות מכונות בלבד, בלי שום סיכוי להתאושש.

טוב, עד שמביאים את סופי. עם סופי (ותריסר השפוטים שצמודים אליה), ועם הרבה כוונה טובה וטקסים מאולתרים, כל בית החולים מבריא בבת אחת. סופי גם מצמחת שיער (ולשון, וכנפיים, ובואו נתפלל גם לשכל ישר), וכשכל התינוקות באינקובטורים מרביצים חמש שנות התבגרות ופוסעים החוצה, נגמר הסשן.