urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp belvanerp belvanerp 2009-08-16T12:11:03Z urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:14188 2009-06-16T15:16:40Z 2009-06-16T15:17:53Z <div align="right" dir="rtl"> <a name="cutid1"></a> <div class="gmail_quote" dir="rtl" style="text-align: right;"><b><span name="st">סשן</span> 37, ובו סיום פרק ב' של הקמפיין, השטן נמצא ופרטים<br /></b><br />ההכנות הקדחתניות של הפארטיה כמעט מוכנות כשלילי ארדת', זמרת, מתפרצת ודורשת&nbsp;לשנות את הבאלאנס, ואז גם את התאורה, התפאורה, הסאונד, ולהציב כל מיני דברים בכל מיני מקומות. למזלנו, היא משאירה בחדר הבקרה תרשים של הסידור המתוכנן. ג'פרי בינתיים גורר את הבסיסט החדש להעביר אצבע מדממת בכל&nbsp;כזה-של-סאונד והעאמות מושחים את הכינורות(?!) בעופרת כבדה. <br /> בילי מוצא את התרשים, והוא, פרנק ואידי מתחילים לתכנן איך להתמודד איתו. בסופו של דבר מוחלט להציב את &quot;המאזנים&quot; (אידי, ג'יאן, מרקוס, קלרה ואלייז'ה) במקום שבו הם יפרקו קסם שמצטבר בחזרה החוצה; בנוסף, להזיז את התאורה, התפאורה&nbsp;ומיקום של כמה דברים כדי שמוקד הקסם ימצא מעל הבמה; בנוסף, להפעיל את&nbsp;המתזים של מים קדושים עם מרווה; בנוסף, להוריד את בילי לבוש כמלאך ומצויד במיולניר שיערוף את ראש השטן; בנוסף, לכוון&nbsp;לאיכשלאקוראיםלהם של הסאונד זרנוק מים כנ&quot;ל; בנוסף, שג'יאני תזרוק מעליה קוראן ספוג בנזין וחיג'אב כאקט משחרר; בנוסף, מרקוס מצויד בחרב &quot;שפיות&quot;, ודייוויד בקוטלת האלים, רק לצורך גיבוי. למרקוס גם יש תוכניות לצאת למסע צלב, אבל הוא לא שיתף אף אחד אחר. <div align="right" class="gmail_quote">חלק עובד וחלק לא, בסצנה הזו כולנו היינו (והיא הייתה מאד מרשימה). מה שחשוב הוא שבסופו של דבר, השטן גורש/הומת, ג'יאני חזקה ומשוחררת, דייוויד עושה דברים מגונים עם לילית כנגד הקיר, כשבילי גורף את הנשמה המעונה האחרונה, זו של הנער גבריאל, וכולם נעלמים למקום טוב יותר. (ולי כבר אין שער לגיהנום בין הצלעות! הידד!)<br /> &nbsp;</div> <div align="right" class="gmail_quote">&nbsp;</div><br /><b><span name="st">סשן</span> 38, ובו זומבים ממלמלים על הדשא (אבל <a href="http://www.popcap.com/games/pvz" target="_blank">הצמחים לא נלחמים בהם</a>)</b><br /> <br />בשבועיים שעברו, פרנק, אידי ודייוויד התעלקו על קלרה, שבשלב מסויים בעטה אותם החוצה (מלבד פרנק). אידי עסקה בעיקר בשיקום הבית והחנות, ובגישוש עדין עם קארל. ג'יאן חזרה לבית הוריה, והבינה שהם כבר לא ממש רואים אותה. כעבור שבועיים היא מגיעה לחנות של אידי, מקבלת עבודה וחוזרת איתה לביתה. אין לי מושג מה עשה מרקוס, אבל גם הוא מופיע בבית שאך זה נפתח לציבור. <br /> לכבוד הבית החדש (והמקרר הריק), מחליטים להזמין פיצה. השליח מגיע באיחור איום, דופק בדלת, אומר משהו על המקדש, ומתחיל ללכת עם עדר אנשים דרומה, זונח את הקטנוע מבלי לכבות מנוע. מתקשרים לפיצריה והסיפור חוזר על עצמו. ועוד מישהי מוזרה. כאן מתחילים לפעול שני זרמים מנוגדים: פרנק אומר, בואו נסתתר. השאר אומרים, בואו נלך לראות מה עובר עליהם. מתחילים ללכת. פרנק מוריד את על ראשו של מרקוס המסכן, וצריך להכניס אותו לבית. מרקוס מתחיל להתנהג מוזר (יותר מהרגיל).<br /> פרנק קיבל מה שהוא רוצה, שזה להשאר בבית. הבעיה היא שעדרי זומבים ממלמלים מתחילים לעלות על הבית. כולם נדחקים למכונית, אבל כשהשער עולה יש עדרי זומבים ממלמלים גם על שביל הגישה! &quot;תדרסי אותם&quot;, אומר פרנק, ובעוד אידי שוקלת את הנושא, מתחיל לרדת גשם והזומבים מתפזרים. נותר אדם אחד שממשיך להתקדם פנימה, גבר שנושא מזוודה. &quot;שלום&quot;, הוא אומר, &quot;נעים מאד. אני אלכסנדר&quot;.*<br /> <br />*ד&quot;ר <a href="http://belvanerp.livejournal.com/7786.html" target="_blank">קוונטין אלכסנדר</a>? אלכסנדר הגדול? אלכסנדר פן? אלכסנדר אחר?<br />&nbsp; <br />&nbsp; <br /><b>סשן 39, ובו קרטוגרף, שני מרקוס או'לין ומתנדב לקורבן אדם (שפיות דווקא אין בו).</b> <br /> &nbsp; <br />&quot;אלכסנדר&quot;, אומר הבחור, ושלושה אנשים מביטים בו, מגרדים בראשם ושואלים: &quot;לא ראינו אותך ברויאל אלברט הול? היית היחיד שם שלא היה קינג וולקנו או סורי קרוז&quot;. ד&quot;ר אלכסנדר מאשר, ומסביר שמטרת ביקורו היא, אממ, זה קצת מתמוסס. אבל הוא כן אומר שהבית של אידי נמצא על <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Ley_line" target="_blank">Ley line</a>, והוא חשב שזה בכוונה; שיש תאריכים מועדים לפורענות יותר מאחרים, והאחד במאי הוא אחד התאריכים הללו. עם קצת מחקר והצלבה מסתבר שבעליו של הטמפל גארדן הם טרנס את הודג'סון, אותם עוכרי דין ששמרו על התמזה מזוהמת ועל הגורגונה הכלואה. וכל שנה באחד במאי יש שם התקהלויות. והקהל כותב במה שבא ליד טקסטים סתומים באיברית עתיקה (או שפה אירית עתיקה כלשהי). הם מגיעים לשם על הליי-ליין שמתחת לבית של אידי. והתאריכים שבהם מישהו מת שם מתאימים לתאריכי קורבן האדם הקבוע של טרנס את הודג'סון. <br /> נפרדים מד&quot;ר אלכסנדר ונכנסים לרכב. אידי נוהגת לאט, כשהאחרים מחפשים סימנים חשודים לאורך הדרך. לא מוצאים כלום אבל לכולם יש הרגשה כבדה ומבאסת בתחתית הבטן כשחונים ליד הטמפל גרדן. <br />בפנים יש כומר שנראה קתולי (בגלל הצווארון) אבל הוא לא. למעשה, הוא ממש לא. &quot;שלום&quot;, אומרת הפארטיה. &quot;מי אתה?&quot; &quot;אני מרקוס או'לין&quot;, עונה הזר. &quot;נעים מאד&quot;, אומר מרקוס, &quot;זה אני. ומי אתה?&quot; &quot;סב-סב-סב-סבך&quot;, סוגר את העניין באלגנטיות הזר. לילי ארדת', שתקרא מעתה והלאה לילית לשם הקיצור, מגיעה לשם ומבררת למה הכומר שונא הפגאנים תפאום בצד שלה. היא מגלה שהוא מישהו אחר בגוף של הכומר, נראה שהם מכירים מזמן. <br /> ג'יאן מורידה מצאוורה תליון קטן שגדל והופך ל&quot;שפיות&quot;, ראה סשנים 36-37. עיניה של לילי נדלקות והיא מספרת שהיא והחרב חולקות נשמה: היא אלה, או שדה, איך שתקראו לזה, והחלק תאב הכוח נמצא בחרב. אם יהיה אדם שיקריב את עצמו מרצונו החופשי, וגם, באותו זמן, מישהו יתקע את החרב האנדרטה הגדולה, אז הנשמות יפרדו והיא תוכל לחיות חיים נורמליים. וזה שכל המרכיבים כאן, כולל פרנק הגוסס, זה גורל. <br /> פרנק גוסס מסיבות מטאפיזיות, או לפחות כך טוענים באוזניו לילית וסבא-מרקוס. יש בו איזה שד שנכנס בזמן המאבק בשטן, וזה אוכל אותו מבפנים. פרנק בסדר עם זה ומוכן להקריב את עצמו. מרקוס-קטינא ואידי הרבה פחות: אולי איזה רופא, או מגרש שדים, הם כיוון פעולה נכון יותר? <br /> דייוויד וג'יאן מקבלים את מפתחות הרכב ודחיפה קלה, אבל במקום לברוח, הם מתחבאים בכנסיה הסמוכה, שם הם משחקים סצנות גולומיות (Mine, my own, my precious!). למזלנו הם מעדכנים את אידי בהודעות טקסט, כך שהיא יכולה להתפרץ לכנסיה ברגע המתאים ולצעוק עליהם שפרנק עומד להתאבד, ושיבואו מהר. <br /> פרנק לא מניח לעובדות (קורבן אדם זה תמיד בעייתי, לילית היא לא בדיוק אדם שאפשר לסמוך עליו, טרנס והודג'סון הם הבעלים של המקום) לבלבל אותו. הוא רוצה למות. הוא גם חושב שהוא לא יכול למות, או משהו. מרקוס נכנע&nbsp;ומסייע לו לתלות את עצמו. דייוויד מנסה לתקל את מרקוס קטינא, ומתוקל על ידי מרקוס קשישא. אידי מתקלת את הברך של מרקוס, מה שלא מפריע לו בכלל. ג'יאן מניפה את החרב - ומנחיתה אותה על החבל. כשפרנק ומרקוס קושרים את החבל שנית, היא נכנעת, וכשפרנק מפרפר את פרפוריו אחרונים, היא נועצת את החרב באבן, שבולעת אותה עד הניצב.<br /> &nbsp;</div> <div dir="rtl" style="text-align: right;"><b>סשן 40, ובו המוות נוכח מאד, ולפיכך דכדוכת</b><br />(תיאור מפורט לטובת אודי)<br /><br />המונית לא זזה. קלרה זורקת לנהג חופן שטרות ורצה לטיוב. היא עולה ליד הטמפל גארדן ופורצת פנימה, הישר לכיוון הדמות שעל העץ. המבט שלה מטפס למעלה עד הפנים שלו, והיא מפילה את המטריה.<br /> מרקוס מתעורר מההלם בו היה שרוי. הוא עוזב את החבל ופרנק נופל לרצפה, מן ערמת פרנק. קלרה כורעת מעליו, מנסה להעיר אותו, בטוחה שהוא עדיין חי.<br />מרקוס רץ להיכן שהוא ושב לאחר דקות ספורות.<br />ג'יאן מנסה לדבר עם קלרה, אבל אחרי זמן מה עוברת לדייוויד שנמצא בחצי הכרה (ומטה). היא ואידי מנסות לקחת אותו לרכב, כשקוונטין אלכסנדר נכנס לתמונה ומרים את דייוויד. הוא מרים אותו לבד וסוחב אותו לרכב, שם דייוויד ננטש (לפחות לעת עתה). אידי מתקשרת לקולגה, בעלים של בית הלוויות. היא מבקשת שני אנשים ואלונקה ברכב מתאים, לעת עתה, אחר כך נדבר על סידורי הטקס והתשלום.<br /> אידי חוזרת לצד הגופה ובוהה בה זמן מה. ג'יאן ומרקוס מדברים/מתווכחים. קלרה מייללת. דכדוכת שורה על הכל. כשג'יאן שוב מנחמת את קלרה, מרקוס ואידי דנים בנשמתו של מרקוס: האם היא כאן? האם הוא חוזר בגוף חדש? הם מתפללים יחד בגאלית, לא לעילוי נשמתו של פרנק, אלא להגעתה בשלום למקום אליו היא מועדת. <br /> שני בחורים מגיעים ברכב הלוויות, ולוקחים את פרנק. קלרה מתעקשת שהוא חי ושלא יקחו אותו, אבל מרקוס מרחיק אותה מהבחורים. ג'יאן לוקחת את דייוויד לבדיקה רפואית במרפאה או בי&quot;ח כלשהו. אידי, מרקוס וקלרה לוקחים את הטיוב. כשהם מגיעים הם נתקלים בבעיה: מרקוס לא רוצה להכנס לבית של אידי מחשש להגעה פתאומית של פרנק בגוף חדש. קלרה לא רוצה ללכת לבית של עצמה בגלל כל הזכרונות של פרנק ששם. בסוף נכנסים לאידי. אידי הולכת לסדר את חדרי האורחים שיתמלאו בקרוב, ללא ספק. היא ממשיכה לסדר ולסדר ולסדר כל הלילה, אבל גם מתקשרת לביה&quot;ס שפרנק לימד בו להודיע, וכותבת לאלייז'ה סמואל שהיא זקוקה לשירותיו. <br /> בינתיים דייוויד נזרק בבית של קלרה, סובל מזעזוע מוח קל. מרקוס שתה שני בקבוקי וויסקי והוא סרוח על הרצפה בסלון של קלרה. קלרה וג'יאן אצל אידי. כשאלייז'ה עונה היא קובעת איתו לשבע בבוקר, בבית הלוויות, לצורך איתור הנשמה של פרנק. הם נפגשים שם, והוא עורך טקס קצר, בסופו הוא אומר שהנשמה עברה הלאה - ואין ספק שלגן עדן. הוודאות סוג-של מרגיעה את אידי, שחוזרת הביתה.<br /> כשהיא פותחת את הדלת היא רואה סלון מלא אנשים: לכולם (מלבד דייוויד המעולף) נוסף גם חברו של פרנק מהסוכנות, (מה שמו?) שהגיע במהלך ניסיונותיו ליצור קשר עם פרנק. הוא שומע את החדשות ומקבל אותן טוב-יחסית. אידי מודיעה בדיסקרטיות למרקוס מה החדשות הבערך-טובות. ואז נשמעת דפיקה בדלת.<br /> סטן גרומן עומד שם. הוא לא שמע אלא הרגיש. הוא אומר שזה זולג וצריך לערוך הלוויה כבר, כמה שיותר מהר יותר טוב. אידי עושה טלפונים כדי שתוך שעה יוכלו לערוך את הלוויה, בתירוץ הקלוש שזה מה שהמשפחה ביקשה. סטן מחליף בגדים וקלרה מסתדרת, והנוכחים מחולקים בין הרכבים. כשהגברים כולם יוצאים לכיוון בית הלוויות עם האמריקאי, אידי הולכת לבדוק אם דייוויד ער מספיק כדי להצטרף אליהם.<br /> <br /><b>סשן 41, ובו הלוויה, אבל, והמנוח מכה שנית</b><br />(קטע כלשהו של התארגנות ומסע חסר כאן.)</div> <div dir="rtl" style="text-align: right;">קר. גשם זלעפות. בית הקברות בוצי.<br />מעל הקבר מתאספים החברים: קלרה, מרקוס, אידי, ג'יאן ודייוויד, יחד עם קלינט וסטן. לאט לאט מגיעים מוזמנים אחרים: מרקוס קשישא, נציגיו המשושיים של ג'קסון, הקפטן, סאבוויי קשישא, חברי האומה החופשית, וגם ד&quot;ר קוונטין אלכסנדר עומד ברקע.<br /> חיבוקים וניחומים נמסרים, עד שמתחיל הטקס. כמה מהנוכחים מתנדבים להיות נושאי הארון.</div> <div dir="rtl" style="text-align: right;">מרקוס מדבר מעל הארון, ואז האחרים מספרים קצת על מי שהיה פרנק, כעין wake דחוס ומקוצר. הסטיקס מפתיע בביקור. הוא מדבר כמעט רק עם פרנק, אבל מחליף גם כמה מילים (קשות) עם סטן.</div> <div dir="rtl" style="text-align: right;">לאחר מכן כל אחד עובר לפני הארון ואומר את מילות הפרידה שלו, וחלק גדול גם משאיר משהו פיזי. לבסוף הארון מכוסה בבוץ.</div> <div dir="rtl" style="text-align: right;">אידי חומקת לביתו של קארל, שם היא זוכה להרבה חיבוקים מנחמים, מעט דיבורים ושנת לילה רציפה. השאר מלווים את קלרה לבית החולים, בו פוסק הרופא שכדאי להשאיר אותה להסתכלות ללילה. מה שלא משנה הרבה לחברים שמעדיפים לקחת אותה הביתה. דייוויד טוען שהוא האפוטרופוס וחותם על טופס השחרור (חתמתם על אשפוז בכלל?) - וכולם הולכים לבית של אידי. שם הם שמים את קלרה ואז יוצאים שוב (?!) - מרקוס וג'יאן להסתובב <a href="http://www.sf-f.org.il/story_167" target="_blank">בלילה הסוער והקודר</a>&nbsp;ודייוויד לכיוון הקבר של פרנק, לחפור (כאמור, ?!). אחרי זמן מה דייוויד מתקשר למרקוס לשאול מה שלום קלרה ומגלה שהיא לבד בבית. אני לא סגורה על מהלך העניינים המדויק בשלב זה, אבל עד שתיים בבוקר כולם חוזרים הביתה, ג'יאן יוצאת שוב לבית הקברות באמצע הלילה הגשום, מרקוס ישן על הספה (ועוסק בויכוחי מטא עם אידי מתוך שינה), דייוויד מסיר מעצמו את משקלו בבוץ וקלרה סוג של מגיבה. והם גם מעירים את קארל שהוא נשמה טובה ומקבל את זה בהבנה, כי מישהו מת וזה. בסוף כולם הולכים לישון.</div> <div dir="rtl" style="text-align: right;">הבוקר* מאיר עם בל וסבסטיאן גנרי כלשהו**. מרקוס וג'יאן מתעוררים מצווחה, ורצים למטבח, מרקוס חמוש בטלוויזיה דקה. שם יש את קלרה ודייוויד. קלרה מביטה בבבואתה בחלון ומתעלפת. מרקוס שולח הודעת טקסט לאידי שכבר התעררה והתחילה להתארגן - &quot;את ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש רוצה להיות כאן&quot;. היא מנסה להתקשר ומקבלת &quot;תגיעי&quot; וניתוק. פרנק נורא מבולבל וההורמונים הנשיים הזרים לא עוזרים. פרנק רוצה לדעת איפה קלרה, ואיך להגיע אליה. יש דיון ער עד כדי ויכוח.</div> <div dir="rtl" style="text-align: right;">כשאידי נכנסת היא מוצאת את כולם עומדים במטבח, הטלוויזיה מהסלון מנופצת ועקבות בבוץ על השטיח. בתמהון היא שואלת מה העניין. מרקוס מתחיל לענות, אבל כשמגרונה של קלרה יוצא משפט אופייני (&quot;סתום, אידיוט&quot;?) במבטא אופייני, גם אידי מבינה שזה פרנק.</div> <div dir="rtl" style="text-align: right;">פרנק אומר שאלייז'ה רימה את אידי, ומתחיל להזכר בלוויה של עצמו, כשהוא מבין שקלרה אבדה, אלא אם ימצאו דרך להחזיר אותה, ומתחיל לחפש דרך לתקשר איתה.</div> <div dir="rtl" style="text-align: right;">&nbsp;</div> <div dir="rtl" style="text-align: right;">*שקר.&nbsp;כבר צהריים.</div> **שקר. זה model.<br /><a name="cutid2"></a><br />&nbsp;</div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:13875 2009-04-23T10:30:09Z 2009-04-23T10:30:09Z <div align="right" dir="rtl"><br /><br /><a name="cutid1"></a><br /><br />ארבעת שחקני הקמפיין הזה הם נמרוד, אורי, רותי ואיתמר. זה היה הצוות המקורי שבחרתי; אני מתענגת, מאז אוזימנדיאס המיתולוגי, על השלכת קבוצת אנשים שלא מכירים זה את זה לתוך קלחת - בעיקר כי אז קל לי לראות את הדינמיקה האנושית בפעולה, את הקשרים נוצרים, את פעילות הגומלין בין אופני המשחק השונים של כל אחד. את הכימיה המצויינת שלפעמים נוצרת בין שני זרים שאני הפגשתי, תחושה קרובה לאורגזמה בפני עצמה. <br /><br />לפני חצי שנה איתמר פרש מטעמי לימודים, והגוזל הצטרף תחתיו. הגוזל שיחק איתי בערך שש שנים, חציין כשאני לצידו כשחקנית ב-Merp, וחציין כשחקן תחת שרביטי ב"רוזטה", שבדיעבד מסתבר כקמפיין לא רע בכלל (אם רק היה לו סוף, אבל זה עניין אחר). נוכחות הגוזל מאתגרת אותי מהרבה כיוונים כי הוא מכיר את כל השטיקים שלי, את מרבית המוסיקה שלי ואת הטוויסטים העלילתיים הקבועים שלי, ובקיצור - הוא מאלץ אותי לנסות ולהמציא דברים חדשים במקום למחזר חומר ישן. <br /><br />בנוסף על כך, הצלחתי לפתות את איתמר בכל זאת להגיע לתפקידי אורח, וסופו של דבר שהוא חזר לקמפיין. זה שימח אותי יותר מכל דבר אחר - אבל העמיד בפני אתגר שלא צפיתי.<br /><br />מטבעי, אני מנחה של קבוצות קטנות. אני אוהבת לראות רגש, קשרים בין-אישיים, את התמודדות האדם נוכח תלאות הסיפור הגדול; העלילה היא בעצם הקנבאס עליו אני רוצה לראות את האמנות עצמה, היא האופי האנושי. עם ארבעה שחקנים, היו רגעי-רגש והייתה עלילה. עם חמישה השתנתה כל הדינמיקה הקבוצתית; זה פתאום נהיה מירוץ. קבוצה של חמישה, בניגוד לכזו של ארבעה, נוטה להתפצל; ובניגוד למשחקי כנס שהם "בום וגמרנו" של הובלה תקיפה וניהול מאד נוקשה של הקבוצה, במשחק הביתי שלי אני לא יכולה (ולא רוצה) לכפות עליהם דברים. יוצא שאני נותנת לשחקנים אחרים להריץ בסצינות מפוצלות, שהעלילה מתפזרת מחד ומשתלטת מאידך, ולא נותרים בכלל רגעים כאלה של משחק רגשי עמוק. אין מקום לעצור ולהתרגש מאיך פראנק מתמודד עם המוות כשאתה עסוק בניהול חמישה אנשים.<br /><br />אפרופו "ניהול", זה בדיוק מה שהנחיית משחק היא בעיני. זו שליטה בקבוצה, או יותר נכון - לשים לב שכולם נהנים. שאף אחד לא מרגיש בצד, או משתעמם, או מוזנח; שלכל רעיון ששחקן מביע תהיה התייחסות מכיוון העולם (קרי, מהמנחה) כדי שהשחקן לא ירגיש אגבי או לא משפיע; שכולם מבינים מה קורה, תורמים, מקבלים תמורה הולמת לזמנם. זה מאד מתיש נפשית (אני הרי אלופה ברגשות אשמה), ועל כל זה צריך כמובן להוסיף איזו עלילה מעניינת וקוהרנטית, מטאפיסיקה קונסיסטנטית, לא לגדוש ולא לשעמם - בקיצור, תרגיל מתמשך בדינמיקה אנושית.<br /><br />...ואז הגיעה מאיה.<br /><br />הזמנתי אותה "רק כדי להסתכל", אבל כמובן שאורי מיד הפיל עליה איזו דב"שית, ובסוף הסשן די היה קונצנזוס שהיא מוצלחת מכדי שנוותר לה, וכך (נשמו עמוק) היא הצטרפה לקמפיין. יש שיקראו לזה נטיות אבדניות, יש שיאמרו שאני לא מסוגלת לוותר על הסיפוק המיידי שבהוספת אדם טוב לקמפיין. השורה התחתונה היא שיש לי עכשיו ששה שחקנים, וזה מתחיל להיות מטורף.<br /><br />החלטתי שבמקום לנסות להתפרש מעשה מעט-מדי-חמאה-על-פרוסת-לחם, מה שללא ספק יתיש אותי ויפיל את הקמפיין, אני אחפש פתרונות יצירתיים. תמיד טענתי שטרם שבעתי מהקונצפט המקורי של "ארבעה שחקנים ומנחה", ושאני לא רואה שום טעם להכנס לשטיקים האפנתיים כל כך בקהילה, כמו משחק שלם בג'יבריש, או שילוב בין שלוש קבוצות משחק כשאחת מהן וירטואלית, או ג'יפ. דומה שעכשיו אין מנוס, והאמת היא שהאתגר די מלהיב אותי.<br /><br />הפתרון הראשון שעלה בדעתי הוא מנחה משני - בין אם אני מנכסת לשם כל את אליסטר, את לולה או אחד מהשחקנים עצמם. אני מתפתה לקטוף מישהו מתוך הקבוצה עצמה, אבל זה אומר שינוע דמויות ושינוי דינמיקה בתוך עולם המשחק, ובכלל אני כזאת קונטרול פריק שיהיה לי מאד מעניין - אבל אני מוכנה לנסות. זה גם יאפשר לי, אולי, יותר מגע עם הפן הרגשי-אנושי ופחות עם האפי-עלילתי, והכי טוב - זה יתן אינפוט של מוח אחר, יצירתיות אחרת, לתוך עולם הקמפיין. אני יודעת מה הנקודות החלשות שלי; המטאפיסיקה שלי נוטה להתפורר מול ניטפוקים, ולפעמים אני מתפזרת מהעלילה לטובת סיפוק רגעי ודופקת את כל תחושת הקונסיסטנטיות. אולי עזרה ממישהו אחר, שחזק באגפים האלה, תשפר דברים.<br /><br />רעיונות אחרים אין לי. בינתיים, עד שאקבל רעיונות מכם הקוראים (יש?) או אדון בעניין עם השחקנים, אני מנסה לגמור את הפרק העלילתי הנוכחי במתכונת ההרצה הנוכחית - אחרי הכל, יש לנו קליימקס בדרך - ואז אראה. מי יודע; אולי אמצא איזה שביל זהב בניהול הקבוצה בעצמי, והכל יהיה בסדר.<br /><br /><br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:13693 2009-04-23T10:01:53Z 2009-04-23T10:01:53Z <div align="right" dir="rtl"><br /><a name="cutid1"></a><br />ג'יאן היא בחורה איראנית מתוקה באמצע שנות העשרים שלה, שאיתרע מזלה לפגוש בג'פרי אש בשיא הטריפ הכוחני שלו. מאז אותו יום, בערך לפני שבוע, היא הצעצוע שלו; בין התכנים הקשים שלו לעובדה שהיא נחשפת לקסם לראשונה בחייה, קל לנחש שמצבה המנטאלי לא מאד מאוזן.<br /><br />גיבורינו מבלים את הבוקר ברקמת תכנית מפורטת להפטר מהשטן אחת ולתמיד. בקווים כללים, זה הולך ככה: <br />1. שותלים בהיפודרום פריטי עיצוב שישפרו את הפנג שואי שלו.<br />2. ממלאים את מזרקות כיבוי האש שלו במים קדושים -עם- מרווה.<br />3. וידאו ארט, תהילים כ"ג, בילי מחופש למלאך ומורד לבמה מלמעלה עם כבל, חוצנים, טיבטים, כלב דם שטני מהגהינום ולפחות שלוש טבלאות מפורטות של תזמון כל הגורמים הנ"ל.<br /><br />בסיבוב הקניות בקמדן נתקלים פראנק ואידי בטיפוסה קצת מוזרה שרוכשת אף היא תכשיטי רוקרים סרי טעם. היא מדברת קצת כמו זומבי ודורשת שיניחו לה, אבל עיניה לטושות אל פראנק בתחנונים. בעוד פראנק מאבד אותה לטובת שוטר אקראי, אידי מוצאת בחור נחמד שעוזר לה לסחוב את סלי התפאורה אל הטיוב ואפילו קובעת איתו דייט. <br /><br />בילי, פראנק ומרקוס מבלים (שוב) בכנסיה. פראנק מחפש תשובות לאנשים שמתו והוחזרו לחיים (אין), בילי שוקע בתפילה נמרצת, ומרקוס כנראה עדיין רב עם קלרה בטלפון. דיוויד נעדר; הוא יצא לפני ארבע שעות כשקיבל שיחת טלפון, וטרם שב (מי שמריב שחקן שנאלץ לאחר לסשן, צודק).<br /><br />בחזית אחרת, ג'יאן כמעט מצליחה להתחמק מציפורניו של ג'פרי אש כשהלה עסוק ברצח נער-שגל נוסף בתהליך ייצור העופרת הכבדה. היא נכשלת, אבל לומדת שקל מאוד לסמם אותו. אנחנו בטוחים שזה מנחם אותה כשהוא שולח אותה לישון במקרר. בצדה השני של העיר אידי מתענגת על דייט נורמלי לגמרי עם הארכיטקט שפגשה בשוק, אם כי כל רעינו משוכנעים שזו, כמובן, מלכודת.<br /><br />הלילה מוצא את כולם ישנים כמו אבן ומאוגפים במפתיע ע"י עלילת משנה - החרב הנוספת שהגיעה מהמוזיאון מופיעה בחלומם, מספרת שנוצרה בקונסטנטינופול ומאז התגלגלה מבעלים לבעלים, הבטיחה לכולם כוחות אדירים והתאכזבה מכולם עד אחד. בילי ומרקוס שניהם חומדים אותה בבוקר, אבל מרקוס סוחב אותה ראשון (ועוד מאחורי הגב של בילי). מי שמריח את סאורון, שיקום.<br /><br />הבוקר מוקדש להכנות קדחתניות. ג'יאן מגיעה להיפודרום בתירוצי דאוס-אקס, משוחררת מאחיזתו של ג'פרי ע"י אידי ודיוויד וכמובן מצטרפת לקבוצה מטעמי נקמה. פראנק שוכר מיכלית וממלא אותה במים קדושים עם מרווה, מרקוס מנהל רומן עם החרב הגנובה ובילי מתכנן לסירוגין איך להביס את השטן ואיך לתלוש למרקוס ביצה; אין ספק שהערב יהיה מעניין.<br /><br /><br /><br /><br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:13435 2009-04-23T09:41:54Z 2009-04-23T09:41:54Z <div align="right" dir="rtl"><br /><a name="cutid1"></a><br />הבוקר כרגיל מלא אנשים מייללים שהם פצועים ודיוני "טוב אז מה עושים עכשיו". בסוף מתקשרים לגרומן (גרומן:"אנא עארף, מה תעשו עכשיו. לכו לדבר עם המשוגעת מבאת', היא מבינה בשטן.") הקבוצה מתפצלת (המנחה מורטת את שיערה): חלקם הולכים לבאת' כמצוותו של גרומן, השאר הולכים למוזיאון הבריטי. למה למוזיאון הבריטי? כי השטן (ג'פרי אש, ז'יל דה רה, החיה הגדולה הקרויה דרקון וכל זה) הוא גם הדבר שתקף את בילי במסיבה בשנה שעברה, ואי-אז בילי חיסל אותו עם חליפת השריון הוויקינגית. אז הולכים לגנוב (חלילה, לגנוב, לשאול בזהירות) את החליפה דנן מהמוזיאון. למה לא.<br /><br />דיוויד ואידי, הנוצרים הטובים והלא-מטורפים-כלל, מבלים את הנסיעה לבאת' בדיון תיאולוגי שעיקרו:<br /><br />דייוויד: מה לך השטויות האלו?<br />אידי: אם יש שטויות מטאפיסיות כלשהן בעולם אז אין סיבה שלא השטויות האלו, וחוץ מזה אני נוצריה טובה כבר המון שנים וגם המשפחה שלי. וגם הדרכה רוחנית נותנת כוח.<br />דייוויד: את קצת משוגעת, אבל מה שעוזר לך.<br /><br />בבאת' הם פוגשים נזירה לא-קתולית שלוקחת אותם לחדר צדדי מעוטר באופן מאד לא-נוצרי ושאנטי-שאנטי להחריד, שם מתנהל דיון כזה:<br /><br />השליחה מבאת': העולם שואף לאיזון ויש בו כל מיני כוחות שזורמים בכיוון הנכון. הם יכולים לתת לאדם רוח גבית וזה טוב. אם מנסים לעקם אותם כרצונך בדרך לא טבעית, זה קסם והעולם נשבר ומכניס דברים רעים פנימה. אם אתה לא יודע שמה שאתה עושה זה קסם, אז כנראה שזה לא.<br />אידי ודייוויד: או-קיי, אם את אומרת. אז איזון זה טוב?<br />השליחה מבאת': כן. תאספו אנשים שייצגו כמה שיותר דברים ושידעו שתפקידם לשמור על האיזון, זה עוזר נגד קסם. <br />אידי ודייוויד: תודה על זמנך ויאללה ביי.<br /><br />בינתיים במוזיאון הבריטי מתחוללים דברים מופרעים, בעיקר כי אורי התנדב להריץ את הסצינה בעוד דמותו, מרקוס, מתווכחת בטלפון עם קלרה. בילי מתחזה לאיש עסקים מכובד; פראנק מתחזה לבאטלר האילם שלו, מרקוס מושך בחוטים ברקע ואילו אוצרת המוזיאון (או מנהלת האבטחה?) מנסה בכל מאודה לשמור על כבודה, על מקום העבודה שלה ועל חליפת השריון, ונכשלת בשלושתם. גיבורינו מקבלים את חליפת "מיולניר" בהשאלה ליומיים, מסתלקים איתה למלון ושם מגלים שקיבלו לא רק חרב, מגן ושריון חזה, אלא גם עוד חרב (וזאת, כרגיל, באשמתו של אורי, אבל הסברים בפעם אחרת). <br /><br />"בואו נלך להיפודרום, שם תהיה ההופעה הגדולה של 'ז'אן ד'ארק סאונד', ונעצב את כל המקום כמו בר-מצווה גותית, למען האיזון", מציעה אידי.<br />"בואו נעשה את זה עם מים קדושים ומרווה", מעיר פראנק.<br />"בואו ניתן לפראנק למלכד את כל המקום", מכריז דיוויד.<br />"בואו נשחזר שם את המסיבה משנה שעברה כדי לקרקס שוב את השטן," מחרה בילי.<br />"תרדי לי מהקו כבר, מטומטמת!" צועק מרקוס ומנתק לקלרה בפרצוף.<br /><br />אנטיקליימקס; הולכים לישון.<br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:13098 2009-03-26T10:49:01Z 2009-03-26T10:55:14Z <div align="right" dir="rtl"><br /><a name="cutid1"></a><br />הבוקר מוצא את מרקוס מעורפל מכאבים (כי השטן תלש לו ביצה, וכל זאת כי השחקן לא הגיע לסשן, ובכל מקרה ידוע שכך יעשה כשהדיאם חפץ ביקרך). הוא מבלה את שאר היום מסטול מהמורפיום של בילי, כך שאם למישהו מתחשק לשאול "איפה מרקוס?" הוא יכול לעיין בפסקה הראשונה, לנוחותו, ולא עוד להטריד אותי בזוטות, אפילו הן זוטות איריות.<br /><br />בעוד רעינו מטכסים עצה מה לעשות צץ סטן גרומן בביקור פתע מאנטארקטיקה. השתלשלות העניינים די צפויה, ובכל זאת תפורט כאן לטובת מי שלא נכח:<br /><br />גרומן: שלום.<br />אידי: [זעףזעף]<br />דיוויד: [רץ להתחבא בשירותים]<br />פראנק: טוב, אז הקטע הזה של לא לספר לנו על השטן -<br />קלרה: יווווו, אתה סטן גרומן! [מחתימה אותו על החזיה]<br />גרומן: [חותם] נכון. ועכשיו אני אשכיב אותך בשירותים, כמו שעשיתי לכל נקבה בקמפיין הזה.<br /><br />[הוא נכנס לשירותים תוך ריצ'רוץ' ונתקל בבנו.]<br />גרומן: אה...<br />דיוויד: אה...<br />בילי: It's only a model.<br />אידי: [שולפת אקדח] מספיק עם כל השטויות האלה! אני הולכת להרוג אותך עכשיו, סטן, וגם את כל מי שיעצור אותי.<br />פראנק: [עוצר אותה]<br />אידי: [יורה בפראנק, מגלה שהוא יכול למות למרות הכל וחוטפת התמוטטות עצבים]<br />גרומן: ככה זה כשהן יוצאות מהמטבח.<br />אידי: [יורה בגרומן]<br />גרומן: [מופתע] אאוץ'. [מת]<br /><br />[בילי, דיוויד וקלרה מסתכלים איש ברעהו בתוגה]<br /><br />דיוויד: טוב... אני מניח שנתחיל קמפיין חדש.<br />קלרה: אני בכלל מסיפור אחר. [מתאיידת]<br />בילי: גם אנחנו. [מתאיידים]<br />מרקוס: [מעומעם, מהחדר השני] מישהו רוצה פיצה?<br /><br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:13036 2009-03-24T13:39:23Z 2009-03-24T13:40:53Z <div align="right" dir="rtl"><br /><a name="cutid1"></a><br /><br /><b>סשן 32, ובו העלילה מתקיפה את השחקנים כשהם לא מוכנים</b><br /><br />הידעתם שלמרקוס יש סתימה מעופרת כבדה? גם הוא לא. הידעתם שרופא השיניים שלו הפך מכלומניק באירלנד לרופא-המלך הבריטי תוך שנה? גם מרקוס לא. מרקוס טוען שהרופא, אחד שיימוס או'לירי, הוא טיפוס הגון, ושמישהו השתיל את הסתימה בפיו רק לאחרונה. יופי.<br /><br />רופא שיניים אקראי שולף את הסתימה, שמצטרפת לשאר חפצי העופרת הכבדה של הפארטי.<br /><br />השאלה על הפרק – איך למנוע מג'פרי וחבורתו להקריב את הבאסיסט הסתום-אך-טיפש שלהם כדי ליצור עופרת כבדה. יש מים קדושים, תעלולי סאונד, טרנזיסטורים מקוללים המתקשרים עם המתים והרבה שהייה בכנסיות. <br /><br />בגראז' של אידי, בין כל הטלוויזיות ומכשירי התקשורת, היא ומרקוס עומדים עם בקבוק מים קדושים. בכל המסכים סביבם ניתן לראות את אידי, בשחור לבן קופץ, ומאחוריה מאה ארבעים ומשהו רוחות של נערים, כולם מחוברים לשער הפעור בתוככי בית החזה שלה. השניים מטבילים ומשחררים את הרוחות, למעט אחת שנשארת, וגם מספרת שכשאידי הייתה בפאריס היא נפתחה להיות שער לגהינום, ודרכה יכולים כל המתים, סוף סוף, לדבר.<br /><br />איזה כיף.<br /><br />מגרש השדים המקומי הוא אחד אלייז'ה סמואל, חולה נפש ותאב בצע, שמקבל רגליים קרות כשהוא שומע את השם ז'יל דה רה – אבל כסף זה חשוב, והוא לוקח את העבודה. "תבוא מחר בשבע", אומרים לו החבר'ה; "יהיה דיסקו".<br /><br />...רק שג'פרי הקדים ביום. בעוד החבר'ה מכינים את מרתף חנות הפרחים לקראת מה שאמור לבוא מחר, צצים הנדון ולהקתו; הוא מוכיח לגיבורינו שלפעמים גם דמויות שחקן מפסידות סיבוב, כיוון שהוא: א. קוסם מאוד מנוסה. ב. בן תשחורת עם אגו אדיר. ג. הגוף הנוכחי של ז'יל דה רה.<br /><br />על כן הוא מקפיא את גיבורינו במקומם (חלק חוטפים קליע, חלק חוטפים אמבט חומצה, כרגיל), ובעוד מוסיקת הגהינום מתנגנת הוא שוטח את הבאסיסט המופתע על בטנו ועושה בו תכנים קשים, ולאנשים שלנו נותר רק לצפות בפארסה ולתהות למה, למה לא הלכנו לשחק דמקה במקום.<br /><br /><br /><br /><b>סשן 33, ובו המאורעות מייאשים ולפיכך הפעולות נואשות</b><br /> <br />החנות במצב נורא, וגם האנשים. בילי מאוכל חומצה בזרועו הימנית עד הכתף, לדייוויד יש קליע ויקטוריאני בשריר הכתף, וכולם בהלם כשג'פרי.דה רה ושני מלוויו (להלן: "העמות") מתפוגגים באוויר. בהדרגה, כולם משתחררים מקפאונם, אורזים את הפצועים ונוסעים לרופא בקצה הרחוב, ההוא שגם ארז את החזה של מרקוס בסשן השני, אחרי שהתמזה פתחה אותו. הרופא ואשתו מקצועיים לעילא ומטפלים במהירות ויעילות בשני הפצועים. לדייוויד הם אומרים שזה יכאב זמן מה אבל שום דבר קריטי לא ניזוק; לבילי הם נותנים חבילה של נגזרות מורפיום והרבה תחבושות להחלפה, שמרקוס מחרים כדי לקצוב מנות הגיוניות.<br /><br />קלרה מתקשרת (נא לחזור מדי 5 דקות על ההצהרה הזו). מישהו זוכר את קלרה? השכנה של אידי. יווניה. נוירוטית. חטפה את הצליל האפל כשפראנק התנסה בו. היא אומרת ששלושה אנשים מוזרים למראה ריססו כתובות בלטינית על הבית של אידי שהתחיל לבעור לתוך עצמו, ולא נראה שזה מפריע לאף אחד אחר. אומרים לה שעדיף לה לא להתערב, אבל היא לא מקשיבה וממשיכה לנסות להציע את הבית שלה לאירוח, את ניסיונה כאחות סיעודית, ואת מילותיה. בנדיבות.<br /><br />הפארטיה נכנסת למלון יוקרתי כלשהו בשם בדוי, לוקחת סויטה לשישה ומתרסקת. בבוקר מסתבר שפרנק דיבר עם קלרה וסיפר לה פחות או יותר הכל.בילי מאד קולני בנוגע לכך שכואב לו, ונראה שאין מנוס משיחה עם סטן.<br />סטן אומר שהוא ישלח את חרבו קוטלת האלים; שמי מרווה יגנו מקסמי שליטה; שזו תגלית יפה לגבי המים הקדושים; שיש לגיבורינו יותר כשרון ממה שנדמה להם, ושהוא שומע מישהו נוסף נושם בחדר. דיוויד נהיה לבן.<br /><br />"זו, אה, קלרה," אומרת אידי בחפזון.<br />"קלרה, הא?" סטן נשמע פתאום מאוד מתעניין. "מה שלומך, קלרה?"<br />אידי טורקת את הטלפון נוכח פניהם המופתעים של האחרים, ומשיבה בפנים קפואות:<br /><br />"אופס."<br /><br /><br /><b>סשן 34, ובו אנשים פותחים פה לשטן כי הוא רופא שיניים</b><br /><br />בילי הולך לשתות את עצמו לדעת (רעיון מצויין כשהסתימות שלך צפות מרוב מורפיום). הוא מחולץ ע"י רעיו הדואגים, ואז מרקוס מתקשר לרופא השיניים שלו מאירלנד "כדי להפגש איתו לבירה". המזכירה לורה לוונטי (קרדיטים לאודי) קובעת לו פגישה עוד עשרים דקות. יופי. <br /><br />על פיינט (או שלושה), ד"ר או'לירי בוחן את סתימתו החדשה של מרקוס ומכחיש כל קשר לעופרת כבדה. שקרים נמרחים מכל הכיוונים, עד שדייויד פונה אליו ישירות ומעלה את נושא הקסם. מכאן הדרך קצרה עד ליציאה באיומים ובטריקת דלת, ולא רק זאת – רעינו אף מגלים שהדוקטור הטוב משטנקר בטלפון לג'פרי אש. נהדר.<br /><br />עוד זה מסתלק, ופקידת המלון מתקשרת להודיע שהגיעה חבילה עבור אידי מ"גרומן תעשיות" – רק שבהגיעם למלון החבילה כבר נאספה! דיוויד עולה לחדר לברר מה קורה ונתפס ע"י ג'פרי אש, אה, ז'יל דה רה, אה, שעומד שם עם חרב האלים ומתאמן בטריקים של דארת' ויידר על כל מי שנכנס. <br /><br />כל הקטעים האלה בהם כולם עושים דברים! החברה מתפרצים פנימה ואז יש סצינת קרב שכוללת מים קדושים, מרוה, מצית, חשמל, חרבות, ויסקי בוער וחוצנים, וגם את השטן בתפקיד אורח. בילי מגייס את פרסונת גרומן כדי להתעמת עם השטן, מה שבמפתיע גם עובד; סופו של דבר ש(מי?) מצליח לתחוב את החרב בעינו של התפלץ, פחות או יותר כשבילי מזהה אותו סוף סוף: הדרקון מהמסיבה הגורלית של גרומן, בה הכל התחיל.<br /><br />כן, טוב, אחר כך יש אנטיקליימקס וכולם הולכים לישון. <br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:12481 2009-01-25T13:58:18Z 2009-01-27T13:57:18Z <div align="right" dir="rtl"><br />ראשית, התנצלות ששכחתי את ה-lj-cut ברשומה הקודמת. זה מה שקורה כשקופצים בין הטמל ל-Rich Text.<br />ועכשיו, המשך עלילות גיבורינו בסשן 21. חדי העין יבחינו שדילגנו על סשן 30, אבל זה כי אני לא זוכרת מה קרה שם בכלל. שוין.<br /><br /><a name="cutid1"></a><br /><div align="right" dir="rtl"><br /><br />הקבוצה, פלוס פרופסור קארלסון, מגיעה בתשע בערב למועדון הליימלייט, בו מופיעה להקת "ז'אן דארק סאונד" זו הפעם הרביעית. ההצלחה המטאורית מביאה לכך שהחל מהשבוע הבא תופיע הלהקה ב"היפודרום", מקום בו מופיעים אמנים כמו מדונה וסורי קרוז.<br /><br />פראנק מחבל בחשאי במחשבים בעוד בילי נטמע, מרקוס מפלרטט, אידי רואה תבניות והפרופסור נשרך. דיוויד, מאידך, מציג את עצמו כעיתונאי מטעם הרולינג סטון, ומקבל ראיון אקסקלוסיבי עם ג'פרי ברטון ועם גייב, הבסיסט המלאכי והמטומטם-כמו-כפכף שלו. <br /><br />פעולת הסחה מאפשרת לגיבורינו לנבור באין מפריע בחדר הציוד של הלהקה ולאתר שם, בעזרת הפרופסור, כמה וכמה פריטים מצופים שכבה דקה של מתכת אפרורית ומתפוררת. הם גונבים אותם ומסתלקים בדיוק כשההופעה מתחילה ושני דברים קורים: מרקוס נרדם כמו מרמיטות שתיים, ובילי אץ פנימה אל הקהל הרוקד בתיאום מושלם ועושה משהו שגורם לכולם לרוץ החוצה בחיפוש אחר הרכבת שלהם, ולהתפזר.<br /><br />בבוקר שלאחר מכן (מרקוס עדיין ישן) הם מתארגנים על מעבדה ובודקים את המתכת המוזרה, שאפילו הפרופסור לא ראה קודם לכן. סטודנטית מסטולה ב"אימפריאל" מודיעה להם שזו "עופרת כבדה", סימון כימי Ph8H20 ושאין סיכוי ביקום שהתרכובת הזו באמת קיימת, כיוון שהמבנה המולקולרי שלה בלתי אפשרי פיסיקלית. פראנק נתקע בלופ של לנסות להבין מה לעזאזל הולך כאן, ואילו דיוויד מחשב בזריזות את מספר האלקטרונים במולקולה כזו ושומט את העט שלו בגניחת "לא נכון!", כיוון שהמספר הוא 666.<br /><br />השלב הבא הוא ביקור מטעם "הצוות העיתונאי של הסטון" במלון "ארבע העונות", שם מתאכסנת הלהקה כרגע. אידי מעסיקה את דיאנה; דיוויד מעסיק את ג'פרי, ואילו השאר חולבים מידע מהבסיסט הטיפש. מסתבר שללהקה יש קצב החלפת בסיסטים של אחד בשנה לערך, שכל הבסיסטים האחרים היו צעירונים יפהפיים, שג'פרי מייצר את המתכת האפורה המיוחדת בעצמו, ושגייב עצמו יעבור את טקס הקבלה הרשמי ללהקה מחר בלילה במקום המיוחד שלהם – ברחוב טייט 13 בצ'לסי; במרתף חנות הפרחים של אידי.</div></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:11853 2009-01-22T15:56:59Z 2009-08-16T12:07:51Z <div dir="rtl" align="right"><br />ישבתי לי לפתור את כל הצרות שהכנסתי את עצמי אליהן לאחרונה בקמפיין הזה. <br /><br />ההשראה התחילה מהספר הנפלא &quot;מדריך פָּאנָטי למקורותיהם הבלתי מצויים של חפצי יומיום&quot;. שם גיליתי שאגדת כחול הזקן התחילה מאיזה צרפתי, ז'יל דה רה (<strong>Gille De Rais</strong>), שהיה במשמר האישי של ז'אן ד'ארק, נהיה פחות או יותר מליונר בגיל 31, חזר אל הברונות שלו, פנה לפולחן השטן, פיתח חיבה לנערים מלאכיים ואחרי שעינה, התעלל מינית ורצח 144 מהם, הוא הוצא להורג בתליה ב- 26.10.1440 והוא בן 36. <br /><br />גיבורינו, אם כך, נרדפים ע&quot;י כל מכשירי המדיה שמשדרים להם דיווחים על פדופיליה, שידורים חוזרים של מחזמר כחול הזקן משנות השלושים, סרטים דוקומנטריים על דה רה ומדי פעם מחזות, סרטים ותיעודים על ז'אן ד'ארק. כל זאת בעקבות היום בו אידי גילתה שהבוסית שלה פגשה מישהו, התאהבה בו, העבירה לרשותו את הדירה שלה ועזבה את בעלה &ndash; וכל זאת תוך שבוע. המישהו הוא רוקיסט מחוצ'קן בן 19 בשם <strong>ג'פרי ברטון</strong>. <br /><br />בואו נזרוק עוד משהו לקלחת &ndash; כשביקשתי מאנשים רעיונות לקסם מודרני, לפני שנה בערך, אליסטר המציא את &quot;<strong>הצליל האפל</strong>&quot;. משהו שמנגנים מתחת למוסיקה ומאפשר סוג של קסם. הצליל האפל מתקיים רק בשימוש עם מתכת מסויימת (בואו נקרא לה &quot;עופרת כבדה&quot;, הסברים בהמשך); זאת בהשראת העובדה שבטהובן המשיך להלחין גם אחרי שהתחרש לגמרי, וזאת באמצעות גליל מתכת שהיה אוחז בין שיניו, והיה מחובר למיתרי הפסנתר. בטהובן &quot;שמע&quot; את הצליל באמצעות הרטט בשיניו (עד כאן, אגב, הכל עובדות היסטוריות). <br /><br /><a name="cutid1"></a><br /> <br />במאה ה-13, ז'יל דה רה כרת ברית עם השטן, עבורו הקריב את הנערים. צוואתו נכתבה בג'יבריש שהוכתב לו על ידי השטן האמור, ונשמרת בימינו באגף הסגור של הלובר. ארונו של דה רה עוטר כולו בעופרת כבדה, וזאת כדי לאפשר לו לחזור להתקיים, אי שם בעתיד, ולהשלים את זימון השטן אל עולמנו. <br /><br />&quot;<strong>השטן</strong>&quot; &ndash; אותה ישות אליה התייחסו כך באלפיים השנה האחרונות &ndash; הוא מה שמכונה בקמפיין הזה &quot;אלוהות&quot;. אלוהויות הן ישויות אדירות המתקיימות ביקום מקביל לשלנו, פחות או יותר, ובין השניים קיים חוצץ, מגן, שכבת אוזון אנטי-אלוהית, אם תרצו. השוס הוא שהן, האלוהויות, חותרות להיכנס לעולם שלנו (כי כאן מגניב, אנא עארף), ויכולות לעשות זאת כשפותחים להן פתח בשכבת המגן (זה נעשה באמצעות הרבה מאוד שנים של פולחן ואמונה, הרבה מאוד טקסים). דא עקא שבני האדם אינם עמידים לנוכחות אלוהית כלל (אם תזכרו את סֶמֶלֶה וזאוס, נגיד). נוכחות אלוהית &ndash; וכל מעשה קסם יש בו שמץ מהאלוהי &ndash; תביא אסונות טבע, מזל רע, מחלות, התקפי לב, שגעון, תלוי בכמות. כך שבאופן עקרוני, מי שיש לו שכל לא רוצה אלוהיות על העולם שלנו. מי שמנהיג את מסע הצלב הנואש נגדן הוא, כמובן, סטן גרומן. <br /><br />בחזרה לסיפור. דה רה כרת ברית עם השטן ומת, מתוך כוונה לחזור ולהשלים את הפעולה כאשר כמות האנשים על כדור הארץ תאפשר זאת (קשה לארגן רבע מליון איש לטקס בימי הביניים, אבל במאה העשרים ואחת יחסית קל לגרור את הכמות הזו להופעת רוק). ג'פרי ברטון, הרוקיסט המחוצ'קן, הוא שטניסט חובב; כך קרה שבאיזה טקס הוא נחת על ז'יל דה רה, והיום הוא הכלי דרכו מתכנן השטן להיכנס לעולמנו. <br /><br />עם כניסתו חלה פריחה מטורפת של &quot;הצליל האפל&quot;, בעיקר בזכות האינטרנט. התווים זמינים לכל, כמו גם ההוראות איך להפעיל אותם: מתארגנים על קצת עופרת כבדה, משלבים אותה בכלי הנגינה, מנגנים את התווים &ndash; וזוכים באחת מחמש היכולות הבאות (יש חמש אסכולות לצליל אפל): שליטה, מהירות, נעורים, מוות וסקס. נשמע מגניב וקל? אז זהו, שלא. אם מנגנים בלי המתכת, לא קורה כלום; ועופרת כבדה איננה דבר שקל להשיג. <br /><br />עופרת כבדה, הוראות ייצור: קחו עופרת. הטילו אותה למיכל עם חומצה גפרתית (כן, העסק הזה שמסריח, הריח ההוא שמקשרים עם שדים וגהינום). בדרך זה יתן לכם PbH<span style="font-size: xx-small">2</span>O, כלומר עופרת וגופרית. לא מאוד מעניין. אבל! אם תקחו את צוואתו של ז'יל דה רה, ותדקלמו אותה מעל התערובת 144 פעמים, משך לילה שלם &ndash; עם נרות שחורים ופנטגרמות ודם נער בתול &ndash; בינגו. <br /><br />רוב האנשים יוצאים מדעתם בתהליך הזה, וזו הסיבה שצליל אפל הוא הרבה פחות נפוץ ממה שהייתם מצפים בעידן האינטרנט. התהליך הנ&quot;ל יספק לכם עופרת כבדה &ndash; תרכובת המוחזקת בקסם, שסימונה הכימי הוא <strong>Pb<span style="font-size: xx-small">8</span>H<span style="font-size: xx-small">2</span>O</strong>. ולמה זה מעניין אותנו? שימו לב: <br /><br />המספר הכימי של עופרת (סימון כימי Pb) הוא 82.&nbsp;שימו לב שיש לנו שמונה אטומים של עופרת בתרכובת הזו, כלומר, אם נכפיל את מספר הפרוטונים בעופרת (82) בכמות האטומים בתרכובת, נקבל 656. <br /><br />המספר הכימי של מימן, סימון כימי H, הוא 1.&nbsp; יש לנו שניים כאלה בתרכובת. קיבלנו&nbsp;2.&nbsp;<br /><br />המספר הכימי של חמצן, סימון כימי O, הוא 8.&nbsp; יש לנו רק אחד כזה בכל מקרה, אז עדיין 8. <br /><br />אז 656 ועוד 2 ועוד 8. קיבלנו <strong>666</strong>. מגניב, הא? ככה זה כשיש לך חבר עם תואר בפיסיקה. <br /><br />עכשיו רק צריך לדאוג שהשחקנים יעלו על כל זה. <br /><br />מאחר שהיום גיבורינו הולכים למועדון הליימלייט, בו מופיעה הלהקה של ג'פרי (&quot;ז'אן דארק סאונד&quot;, לול), אני צופה שמח. המוסיקה הפופולרית לשימוש עם צליל אפל היא רוק כבד כיוון שתחתיה הכי קל להסתיר קקופוניה; וג'פרי מנגן צליל אפל בכל הופעה, כיוון שהתכנון הוא שביום בו יהיו לו רבע מליון מעריצים בקהל כבר יהיה לו צבא מוכן של זומבים עובדי שטן שכל תרועה שלהם תהיה הברת זימון, וכך יוכל השטן להיכנס ארצה. זה גם נותן לו כוח: הוא שואב אותו מה&quot;זומבים&quot;, האנשים המושפעים מהצליל, וזה נותן לו מינֵי יכולות (שליטה, מהירות וכולי). <br /><br />לאן ילך הסיפור מכאן? לא יודעת. אני צופה שהחקירה והגילוי יהיו מעניינים דיים, על רקע ההצלחה הפתאומית והמטאורית של &quot;ז'אן דארק סאונד&quot;, ושתוך שניים-שלושה סשנים נגיע לקרשנדו המגניב בו השטן מגיע ארצה וגרומן ידגים, לראשונה בקמפיין, איך הוא קוטל אלים. <br /><br />יהיה דיס &ndash; אה &ndash; רוק כבד. <br /><br />------------- <br /><br /><strong>פינת השאלות הבלתי פתורות, ההערות המזדמנות וכו':</strong><br /><br />לגיבורים לא הייתה עופרת כבדה ובכל זאת הצליל האפל פעל כשהניחו למחשב לנגן אותו. למה? כיוון שלמרקוס יש סתימת שיניים מעופרת כבדה, כי היה לו רופא שיניים שטניסט שיופיע בהמשך (אולי אפילו עם צמח ענק ואוכל אדם). <br /><br />עופרת זה מגניב בכל מקרה כי הרעלת עופרת, קצת כמו כספית, גורמת לשגעון, שהוא כידוע אחד התסמינים המוכרים לקסם. בעצם, כל אותם אנשים שנחשבו למטורפי עופרת במהלך ההיסטוריה? זו לא עופרת. זה צליל אפל. הם פשוט שומעים אותו כל הזמן. <br /><br />והנה לנו גם הסיבה שמרקוס מסוגל לדבר עם ארכיטקטורה! הזמזום האורבני האינסופי דומה מספיק לצליל אפל כדי שמי שחמוש בעופרת כבדה יוכל לשמוע אותו. <br /><br />ובנוסף - מי משדר לגיבורים את קריאת העזרה האינסופית הזו בעניין ז'יל דה רה, ולמה דווקא אליהם? אז ככה. זוכרים שיום אחד בפריס לפני שנה אידי שמה פלסטר, השתמשה בקסם כדי לחזק אותו, גילגלה 19 וגילתה שהאלה קאלי צצה בפאריס ורצחה 17,000 איש? זה כי היה בה אז ניצוץ אלוהי, והקסם שלה היה חזק בטירוף, ומה שהיא עשתה היה בעצם לפתוח שער, שקאלי מיהרה להידחק בו. מה שעוד קרה זה שאידי נגעה לרגע ב&quot;גהינום של צרפת&quot; - המקום בו נמצאות כל הנשמות של כל מי שאי פעם מת מוות נורא בצרפת. מאז ועד היום היא נגועה, שזה אולי לא מאוד מפריע, עד שמזמנים רוח של נער צרפתי שנרצח לפני שש מאות שנה בסיאנס במרתף שלך. הנער הציץ, ראה את הפתח באידי וזינק פנימה. עכשיו הוא דבוק אליה כמו דוד ליונתן, מת מפחד שיצטרך לחזור לגהינום, ועוד יותר מכך חושש שז'יל דה רה יחזור לתחיה. אין לו קול או גוף, ועל כן הוא מתקשר דרך המדיה.<br /><br />פהיו. עד כאן, בינתיים.</div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:11598 2009-01-14T13:45:02Z 2009-01-27T13:56:20Z <div align="right" dir="rtl"><br /><a name="cutid1"></a><br /><div align="right" dir="rtl"><br />דיוויד תופס את הכדור לפני שזה האחרון פוגע ברצפה, וכך עושה מעשה דן בראון בקליף האנגר של השבוע שעבר. מאוחר יותר, כשכולם מתקשקשים, מרקוס שולף את דפי התווים שמצא במרכז מעגל הדם במרתף חנות הפרחים (אתם לא זוכרים את התווים? זה בסדר. גם הדיאם לא זכרה).<br /><br />דפי תווים זה טוב. כולם מייד מנסים לברר מה דמוני, מסתורי וקסום בהם; דיוויד מזהה שאלה שרידי היצירה כרמינה בוראנה (אלא מה), אידי בוחנת אותם כדי לגלות אנומליות תבניתיות, מרקוס הומה אליהם חרש ופראנק מפשפש בהם בסכין לראות אם יש שכבות נסתרות; ושכבות נסתרות, דווקא יש. כשפראנק קולף בזהירות את השכבה הדקיקה שהודבקה על הדף מאחור, מתגלים שם שרידי תווים לקקופוניה שלמה. <br /><br />מרקוס מקצר תהליכים, מצלם את העסק ומעביר לסריקת גוגל אימג'ס. המחשב יורק עליו בבוז מיני 403-ים גסי רוח. פראנק בתורו יורק על המחשב בבוז, כי הוא האקר מקצועי; ובעוד האחרים מדברים למטה, פראנק עולה לקומה השניה (שם המחשב) ופורץ לאתר החסום.<br /><br />עשר דקות מאוחר יותר עולה מרקוס ומגלה את פראנק קפוא, ללא תנועה, בוהה בחמישה מסמכים פתוחים על המסך. מנערים אותו; צובטים אותו; קוראים לו בשמות מעליבים, וזה לא עוזר. בהיותם שחקנים מנוסים, איש לא מעיף מבט במסך; תחת זאת הם סוגרים את המסמכים ושולחים איזו תכנה לדוג מתוכם טקסטים. כל מסמך מפיק מילה אחת בלבד: "נעורים", "סקס", "מוות", "מהירות", "שליטה".<br /><br />הערב יורד וכולם עדיין מנסים להעיר את פראנק. מרקוס, בהמשך לפרץ הטכנופיליות שאחז בו, משגר תכנה שתחבר את התווים בכל המסמכים ופשוט תנגן אותם, דרך המחשב.<br /><br />...המנחה חיכתה הרבה זמן להזדמנות להשתמש בגירסת הטכנו של "לילה על הר קירח". <br /><br />המוסיקה מתפוצצת בתוך ראשיהם כמו תיאור וויטצ'פאל אסטרווגאנטי; בעוד מרקוס מצמח איצטרובלים ומשיל מעליו עשרים שנה בבת אחת, אידי מתכסה בפיח כשבגדיה עולים באש כיוון שהיא רוקדת כמו שרק בחורות מאוד מסויימות באמסטרדם, עם משכורות מאוד יפות, רוקדות. דיוויד מוטח אל הקיר ומתחיל להפיץ גלי כליה והתפוררות (וגם, במיטב מסורת הקמפיין, יורד עשרים וחמישה קילו בשש שניות); ואילו פראנק, בבת אחת, משתחרר מקפאונו. <br /><br />הוא אץ בחדר (אידי ומרקוס מתחילים לחשוב שזה רעיון טוב למזג נעורים וסקס), מנסה לברר מה לעזאזל הולך; המוסיקה עדיין שואגת כשהוא שומע צליל נפץ בחוץ ואיזו סמארטקאר מתגלה, מרוסקת על עמודי השער. מתוכה יוצאת בחורה שזזה ממש מהר, רצה בבלבול מוחלט ושועטת כמו הרוח סביב הבית. פראנק, סוף סוף, קולט.<br /><br />"בואי לכאן," הוא אומר חרש, מתבונן בה מבעד לחלון. הבחורה טסה בריצה במעלה הקיר אל הקומה השניה ומטיחה אגרופים בחלון מול פראנק. בינתיים בחדר דיוויד נצמד למרקוס, מנסה לבלום את אפקט המוות שלו באפקט הנעורים של רעהו; אידי ומרקוס עדיין מנסים לעשות סרט כחול; פראנק פוקד על כולם להירגע, ולאט לאט החדר נרגע. מחדר השינה נשמע קול נפץ עז ואידי יוצאת, הלומה ועגומה למראה, בחלוק.<br /><br />מרקוס יוצא אחריה עם יד שבורה.<br /><br />לבחורה קוראים קלרה אֵפלְטון, והיא סתם עברה בסביבה. החב'רה משגרים אותה לבית החולים ומנסים להתאושש מהאירוע, בזמן שפראנק חוקר – בזהירות, הפעם – מה יש לאינטרנט לומר. <br /><br />האתר הוא www.darksound.co.uk. נבירה מעלה ש"הצליל האפל" הוא קוד, משהו שמשדרים תחת המוסיקה הרגילה, וכשעושים זאת מאוד בזהירות ניתן לנכס לעצמך סוג של כוח על דרך האנשים השומעים את המוסיקה. רוב האתרים בנושא הם של בני תשחורת מפגרים (Dude, my pet solo'ed Elune!), אבל אחד או שניים מזהירים במפגיע שסוג זה של קסם מודרני נוטה להיות מאוד עדין ומאוד הרסני. מי שנחשב תמהוני עיקש במחאותיו כנגד הצליל האפל, כולל מאמרים ושלל פרסומים ב"סאן" הוא סטודנט לפיסיקה בשם פרידריש קארלסון, הלומד באוניברסיטת ווריק בקובנטרי.<br /><br /></div></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:11375 2008-12-25T12:50:31Z 2008-12-25T12:50:31Z <div align="right" dir="rtl"><br />בעוד גיבורינו מגלים במרתף החנות פנטגראם מצוייר בדם שפוך, נרות שחורים וכתם דם מאסיבי במרכזו, צץ בכניסה לחנות בחור בלונדיני עם פנקס ועט שנראה קצת מוכר. בעוד כל הליך המשטרה-הצהרה-חקירה הצפוי מתרחש, מרקוס והבלונדי מגלים שהם:<br /><br />א. לא סובלים איש את רעהו.<br />ב. לא מוכנים לספר אחד לשני אפילו פיפס.<br />ג. רוצים לנקנק מהצד השני מקסימום מידע על מיהו ומהו.<br /><br />מערכת היחסים דנן מכתיבה, כמובן, ישיבה משותפת בפאב. הרבה מאוד אלכוהול מעלה את המידע הבא:<br /><br />א. הבלונדי קרוי דיוויד קנט, והוא הבן של סטן ("אני קורא לו סטנלי") גרומן ואיזו אחת, קתרין.<br />ב. אין עליו מי-יודע-מה מידע באינטרנט.<br />ג. הוא מגיב בשפיות מרעננת לידיעות בדבר עברם הבלתי נורמלי משהו של גיבורינו.<br /><br />השטנה מעמיקה, על כן ממשיכים את הדיון אצל אידי בבית (בקצב הזה כשהם ירצו לרצוח זה את זה הם כנראה יעברו לחדר השינה). פראנק קופץ לווידוא מידע אצל רב-המרגלים המקקי; הלה גובה אלף פאונד ומאשש את כל טענות הבלונדי: שמו דיוויד קנט, או ויין, או פרקר, או באנר. הוא טייל המון, הספיק המון, ואוהב את הים; והוא אכן בנו של סטן גרומן.<br /><br />בביתה של אידי הוויסקי זורם כמים. דיוויד חקר לעומק את הגראיות, מסתבר, כדי להגיע לאבא שלהן, שהיה איזה מפלץ ימי מיתולוגי שהשריץ הרבה מפלצות ימיות מיתולוגיות. השיחה מתדרדרת לקינג וולקאנו (כדור בדולח המשמש כמשקולת נייר על הפסנתר של אידי, כזכור) ודיוויד לוקח אותו החוצה להציץ בו דרך המזרקה.<br /><br />ואז, כמובן, הוא מפיל אותו.<br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:11132 2008-12-23T13:35:53Z 2009-08-16T12:11:03Z <div align="right" dir="rtl"><br />עומס החיים הכה באיתמר, שפרש מהקמפיין. תחתיו מצטרף אלינו אודי "גוזל" בקר, ותיק קמפיין רוזטה (<a href="http://corky.net/~aya/rosetta/">http://corky.net/~aya/rosetta/</a> ראו הוזהרתם, הדבר הזה עוצב עבור אקספלורר 4 או משהו, ונראה נורא על רוב הדפדפנים) ז"ל. מחד, זה אומר שאיאלץ להפסיק למחזר את רוזטה. מאידך, זה אומר שאני מקבלת שחקן מצויין שאני מכירה ואוהבת, ושאצטרך סוף סוף להתאמץ קצת.<br /><br />אני הוגה איזה סוג דמות לבקש ממנו לשחק. הדרישה היחידה שלו היא פקטור מאאאגניבות ולהיות נינג'ה, מה שמאפשר לי די הרבה מרחב אילתור. <br /><br />הגוזל, למי שלא יודע, המציא את מרבית סיפורה של מדוזה (<a href="http://belvanerp.livejournal.com/7326.html?mode=reply">http://belvanerp.livejournal.com/7326.html?mode=reply</a>), ואת הרקע של גרומן עצמו (<a href="http://belvanerp.livejournal.com/5598.html?thread=3294#t3294);">http://belvanerp.livejournal.com/5598.html?thread=3294#t3294);</a> בנוסף, כשהמצאתי את סטן גרומן, הגיבור-נבל על של הקמפיין הזה, ביססתי אותו חיצונית על אודי: ילד איקאה זהוב למראה. כשתכננתי להביא מישהו לשחק את גרומן, בניתי על אודי (מראה) או על שיפר (היכולת לתת הופעה מצמררת של דמות עוצמתית). בסוף זה לא יצא ואני משחקת אותו, אבל אני מתפתה לנצל את המראה האמיתי של אודי ולהביא אותו על תקן אחד מצאצאיו של גרומן. אחרי הכל, אם אתה משגל כבר אלף שבע מאות שנה, הגיוני להניח שיש לכך תוצאות.<br /><br />בנוסף, אני זוממת להשתמש בו קצת כדאוס-אקס כדי להסביר את עלילת חלק א' של הקמפיין. חלק א' היה הזוי ופזור בעיקר כי לא טרחתי בכלל לחשוב על עלילה ראשית, פשוט אילתרתי מסצינה לסצינה. בדיעבד, בסשן האחרון, קשרתי את כל החוטים באיזה אופן רופף ודי מעאפן, ונדמה לי שהקבוצה לא ממה הבינה לעומק מה הלך שם. אם אודי ישחק דמות שהבינה את הכל ויסביר את זה לשאר הדמויות, אולי התחושה מפרק א' תהיה פחות פזורה, יותר קוהרנטית. <br /><br />אז בינתיים יש לנו צאץ של גרומן שהוא גם נינג'ה עם הרבה הבנה בקסם והבנה ספציפית ומעמיקה בנושא הגראיות. אודי יגיע היום לסשן ונראה איך מתפתחים משם.<br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:10867 2008-12-23T09:43:41Z 2008-12-23T10:56:37Z <div align="right" dir="rtl"><br />בחמשת החודשים שחלפו מאז שקינג וולקאנו, גבריאל דה ל'נפנט ואמאנדה ספנסר התאיידו בסערה, ניהל פראנק סיימון פנדר3גאסט חיים שקטים. עם הקצבה הקטנה-אך-מכובדת שגרומן סיפק לו הוא עבר ללמד מתמטיקה בתיכון בטקסס, אימץ כלב בשם דורמונט ושקל להתחיל עם המורה לספרות. הכל היה טוב עד שיום אחד נדמה היה לו שלכלב יש שני ראשים; הירח התמלא ונגרע בתדירות לא הגיונית; החלב בקפה החמיץ כשנגע בו, והטלוויזיה שידרה בעיקשות רק תכניות דוקומנטאריות על ז'יל דה ראיי.<br /><br />אידי אן חזרה לחנות הפרחים של דיאנה, בצ'לסי; גם שם דברים זרמו על מי מנוחות עד היום בו דיאנה זרקה בלי אזהרה את בעלה מזה תריסר שנים לטובת גיטריסט מחוצ'קן, מכרה את החנות (אידי קנתה) ומסרה את המרתף לשימוש להקת הדת' מטאל של אהובה החדש. נבירה חשאית במרתף הניבה שלל פרטי מטאל טינאייג'ריים, וגם תמונה של דיאנה ממוסמרת ללוח עץ ועליה פנטגראם מצוייר בדם. זה השלב בו אידי התקשרה לפראנק.<br /><br />למרקוס או'לין לא היו חיים קלים. הוא פרש לנופש אצל הורי אביו באירלנד, אבל אז פטריות התחילו לדבר אליו. ואז סלעים, כריות, טלפונים - חול - השמיים - אלוהים, מעיל העור שלו - וכך הוא נמלט משך ארבעה ומשהו חודשים ולאט לאט יצא מדעתו. החבר'ה תופסים אותו בטלפון כשהוא אי שם במונגוליה ותובעים שבמטותא יפסיק ליילל ויפגוש אותם בניו יורק. טוב.<br /><br />הפגישה בניו יורק מאופיינת העיקר בביקור מוכר בבית חולים, כי מרקוס סובל מהתמוטטות עצבים ומתת תזונה. כל מכשיר מדיה בסביבה משדר את ז'אן ד'ארק, כחול הזקן, דוקומנטריה על ז'יל דה ראיי או תכניות על פדופיליה וילדים חטופים. לחבר'ה ברור שמישהו מנסה לומר להם משהו; לוקח להם קצת זמן לחבר את הנקודות אבל ויקיפדיה מגלה להם שז'יל דה ראיי היה מפמלייתה של ז'אן ד'ארק, היה שטניסט ידוע, נהג לחטוף ילדים למטרות מין ורצח, תפר ראש נוסף לכלב שלו ושימש השראה לדמותו של כחול הזקן. <br /><br />חמושים בידע זה הם מעבירים לילה רגע באיזו בקתה (מרקוס אוכל ואידי מזמינה עכברוני ברזל מפד-אקס. פראנק בטח מצחצח שיניים, אבל אתם יודעים, אלה הקטעים שאולי פחות משפיעים על העלילה), ובבוקר טסים בחזרה לאנגליה כדי לברר מה עובר על הבוסית של אידי. "רק לשבוע שבועיים", אומר פראנק. "יש לי תלמידים ללמד בטקסס."<br /><br />בטח. <br /><br />בלונדון יש לילה רגוע, ובבוקר הם מגיעים לחנות בצ'לסי. החנות נעולה, הפרחים עגומים, והמדרגות למרתף מכוסות דם שפוך. <br /><br />(מי אמר קליף האנגר?)<br /><br /><br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:10553 2008-12-22T13:46:08Z 2008-12-22T13:46:08Z <div align="right" dir="rtl"><br />כפי שנמסר ע"י רותי, השחקנית המשקיעה, בשינויים קלים:<br /><br />כזכור, גיבורינו השקיעו שלושה סשנים בתכנון איך בדיוק הם עומדים לסגור חשבון עם גבריאל דה ל'נפנט, הגי'נג'ית הרצחנית ותאוות הכוח. הסשן הורכב בעיקר מהכנות ותכנונים: משקפי פריסקופ, החרב של גרומן, קעקועים למרקוס (דיאם: מה??), אקדח לאידי, הפיכת בילי לגרומן. פרנק בעיקר נראה מגניב במעיל עור.<br /> <br />בסשן 26, אחרי קצת התבטלות בבית והכנות וודו למיניהן, נוסעים לשדה התעופה עם קינג וולקנו בתיק. בילי המחופש לגרומן מתקשר לג'ינג'ית, שמגיעה תוך זמן קצר. בובת הוודו שלה נוטה לאבד עין ולהראות זקנה נורא. היא מגיעה לשדה התעופה, מודבקת לרצפה, נורית, נדקרת, מוטבעת שלוש פעמים, עורכת דוקרב קצחני ומרהיב כריקוד עם פראנק, מורידה לאידי יד, נאכלת על ידי חתולים ולבסוף מתה - כל שלוש האחיות, למעשה - צ'רי צמאת הכוח, וולקנו אוכלת הנשמות והאחות הנשכחת, ששהתה בגופה של אמנדה באותו זמן, כולן מתות. וגם אמנדה. סניף. יצויין לטובה הכלב הדמיוני שאורי טפטף מתחילת הקמפיין, שהגיח באורח מפתיע וטרף את המנורה, מעשה פנריר, ברגע קריטי. <br /><br />במהלך תכנוני מופלא זה הרגע בו כל הקסם זולג החוצה מהדמויות (Yay for balanced campaigns!). בעוד כולם מדממים וגונחים על הרצפה מופיעה סופי כדאוס-אקס, מתקנת את כולם ומסתלקת, הפעם באמת; וכולם מוכנים להתחלה חדשה, בלי קסם, עם או בלי גרומן.<br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:10307 2008-12-22T13:34:56Z 2009-08-16T12:10:56Z <div align="right" dir="rtl"><br />רעיון האלה המשולשת קיים בצורות רבות, בתרבויות רבות. שלוש אחיות הגורל, הבתולה-המפתה-והאם, you name it. במקרה שלנו - הגראיות, שלוש האחיות שחלקו ביניהן שן יחידה ועין יחידה, וידעו יותר מדי.<br /><br />מה עבר עליהן ולמה, מעטים יודעים. מה שאנחנו כן יודעים הוא שארבעת גיבורינו נחתו אצלן פעם לביקור, אי שם ביוון של הרבה-לפני-הספירה, ועשו שני דברים: גרמו להן להבין שמסע בזמן הוא אפשרי, ועיצבנו להן את הצורה. הגראיות, בלשון המעטה, לא אהבו את זה.<br /><br />לאט לאט הן טפטפו את ישותן קדימה, לעתיד בו טכנולוגיה וקסם התמזגו סוף סוף. הן התיישבו כטפילים על שלושה גופים: קינג וולקאנו, הישות קיבוצית שנולדה מילדה קטנה ומבועתת; גבריאל דה ל'נפנט תאוות הכוח; וטייקון האופנה אמאנדה ספנסר, שהייתה גם, במקרה, הדייט של בילי.<br /><br />דרך שלשתן, הגראיות צברו כוח ואירועי העולם התקפלו סביבן כדי שהן תוכלנה להתקרב. הכל הסתדר נהדר, עד שארבעה אנשים פגשו את אמאנדה, עצבנו את דניאל ותיכמנו את קינג וולקאנו, ובסופו של דבר הגיעו לברר מה קורה ברומא ודרך אגב חיסלו את הגראיות. זה די דפק להן את התוכניות, שלא לומר - העיף את שלושת הגופים המארחים שלהן מהתמונה. היחיד ששרד הוא קינג וולקאנו, שכרגע תקוע בתוך כדור בדולח דקורטיבי על המדף של אידי.<br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:10103 2008-09-14T07:56:11Z 2008-12-22T13:21:14Z <div align="right" dir="rtl"><br />טוב, הנה הבעיה.<br /><br />אף פעם לא הייתי טובה עם מערכות חוקים. כל הטבלאות האלה סיבכו לי את הצורה, ודף דמות עם יכולות מוגדרות היה בזבוז זמן. תנו לי ספונטאני, אמרתי; בואו נשמור רק קוביה אחת לגלגול לפי שיקול דעת, ונאלתר משם. תפסיקו לדבוק במגבלות - ככה אפשר לשחק גם באוטובוס נוסע או בתור לקולנוע. הלאה האקס-פי.<br /><br />אבל מקמפיין לקמפיין אני מאבדת את היכולת להגביל את השחקנים. בהיעדר שיטה, ובמיוחד כשהמשחק אמור להיות "אוקולט מודרני", הכל נהיה משהו כמו "טוב, אני שואב כוח מהיקום ושורף את פריס". גלגול קוביה. מוציא תוצאה אופטימלית. היי שלום, פריס. <br /><br />בקיצור, איבדתי שליטה על הדמויות, וזה לגמרי באשמתי. יש להן כוח מטורף ובלתי מוגבל, שהמחיר עליו הוא אלפי אנשים מתים, מה שיוצר סצינות תוגה עמוקות בקרב הדמויות אבל לא מפריע להן לעשות זאת. מה שכיוונתי אליו כשפתחתי את הקמפיין הוא המון טקסים מגניבים נוסח טים פאוורס, ומה שקיבלתי הוא דייסה מטאפיסית אחת גדולה שכולם (גם אם הם מעמידים פנים שלא) מרגישים בה אבודים. אני רוצה מאוד לעשות איתחול לקמפיין, אבל אין לי שום רעיון איך לעשות את זה בצורה אלגנטית (לתת להם להתעורר בבית משוגעים בלי כוחות ולטעון שהכל היה חלום זה לא אלגנטי. אפילו אם יש טום ווייטס ברקע). <br /><br />בקיצור, הושיעוני, קוראים יקרים. אנא.<br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:9792 2008-09-14T07:48:05Z 2008-09-15T11:40:59Z <div align="right" dir="rtl"><br /><a name="cutid1"></a><br /><br />סשן 23, 25 באוגוסט 2008<br /><br />פאבים, כידוע, הם המקום לתכן בו תכניות. גיבורינו מבצעים מצוות פכירה כהלכה ומגיעים למסקנה שהם זקוקים למה שנקרא "Glass Darkly" – מראה מעוותת דרכה צ'רי און טופ וקינג וולקאנו יראו זה את זה. מרקוס מגגל אמן זכוכית שמסריח מקסם – אחד לקטור גודקיינד, במורנו, ליד ונציה. <br /><br />וונציה, כידוע, אינה רחוקה מדי מרומא.<br /><br />בחנותו של גודקיינד יש כדורים שהאור פשוט מחליק מעליהם; גודקיינד עצמו מתגלה כאדם לבבי, רגוע, תאב ידע ושש לעזור. יש לו טריק המאפשר לעמוד מאחורי שני כדורים ולהיות בלתי נראה מכיוון אחד - או בין ששה שמעלימים אותו לגמרי - אלא שצריך לעמוד, ניצב כפסל, כדי לא להתגלות ביניהם. פרנק, אידי וגודקיינד מתחילים לשפר את המודל בשעה שמרקוס, בילי ואמנדה יוצאים לקניות.<br /><br />המודל המשופר יוצא בצורת איקוסהדרון (קוביית עשרים פאות) עשוי מגולות, הניצבות על צינורות זכוכית דקים. כמעט נייד. הכל היה עובר בשלום לולא פראנק פישל קסם, וגודקיינד, אולי לגמרי במקרה, חטף שבץ. הוא נפטר בבית החולים ד'אנג'לי והודעה נשלחה לבנו. הקבוצה, כצפוי, מדוכדכת.<br /><br />הטיסה בחזרה לרומא, עם תיבות קרטון ארוכות המכילות את הפרוטוטיפ לחליפת הרואה ואינו נראה, שקטה יותר מתמיד. למעשה, מרקוס כה שקט שרק בנחיתה מגלים שהוא מת.<br /><br />צוות המטוס לא נראה מתרגש. דיילות, אנשי שירות, כל אנשי נמל התעופה, אפילו הנוסעים – כולם נעים בקהות חושים, בקצב נשימה מתואם. שניה לפני שההיסטריה משתלטת אידי עוצמת את העיניים ומביטה. מלבד פרנק, ברדיוס של קילומטרים סביבם, אין אף אדם. רק קינג וולקנו.<br /><br /><br />סשן 24, 2 בספטמבר 2008<br /><br />פעם בכמה זמן צריך סשן שבו אפשר להתפרק. יש שיאמרו שהקמפיין שלנו לא מאוזן והכל מתפרק כל סשן, והן צודקים; אבל הסשן הזה היה מופרע אפילו יותר מכרגיל. <br /><br />כל שדה התעופה הוא קינג וולקאנו. הצצה לעבר (באדיבות פראנק) מגלה שלפני שלושה ימים נטמן כאן מארב לגבריאל ד'לנפאנט – מישהו טמן לה את קינג וולאקנו. היא הצליחה להתחמק, אבל קינג וולקאנו נשאר נעול בשדה התעופה. ככה זה כשאתה ישות דמונית קיבוצית שקיימת אלפיים שנה ולא מתעדכנת בפלאי הטכנולוגיה המודרנית.<br /><br />בצד בני האנוש: פראנק, אידי. <br />בצד קינג וולקאנו: קינג וולקאנו – כלומר, אלפיים איש בערך, כולל מרקוס (שמת, אבל אתה לא מת באמת כשאתה חולק תודעה עם עוד אלפיים איש, נכון?) ואי-אלו פיצולי אישיות של בילי. <br /><br />כמו כן, מקהלה שלמה של שדים, חייזרים, טיבטים, כדורי זכוכית מעופפים וכלב דם שטני מהגהינום (הוא הסתתר בשירותים). <br /><br />זה הולך בערך ככה:<br /><br />מרקוס: אנחנו קינג וולקאנו. הנה מטוס. בואו נדרוס את הדמויות.<br />בילי: כן! <br />עוד בילי: לא! <br /><br />[סצינת קרב]<br /><br />אידי: מרקוס! [רצה לחבק אותו ונשאבת לקינג וולקאנו]<br />פראנק: כולם חולי נפש. [שולף את כדורי הזכוכית ומטיס אותם סביבו בכח המחשבה, משפריץ פירוטכניקה לכל הכיוונים, כולא את קינג וולקאנו בגולות ועל הדרך משחרר את מרקוס ואידי]<br />איה: Imba.<br />אידי, פראנק ומרקוס: איפה בילי?<br />בילי: כאן! <br />בילי: וכאן!<br />בילי: וכאן! <br />אודי: אני מקמפיין אחר.<br /><br />[מרוצה אל מגדל סמוך כשפיצולי האישיות של בילי מחליפים צד בין הדמויות לבין קינג וולקאנו כל עשרה צעדים. במגדל הפיקוח, מאחורי בריקאדות של ריהוט ודלת נעולה, יש בילי (פְּרַיים) ואמאנדה. מחוץ לדלת, על הרחבה אליה מתפרצות הדמויות, נאבקים זה בזה ארבעת האספקטים שנגזלו מבילי לפני עשרים סשנים: החייל, הפסיכופאט, הצייד ואיש-הפרא. חלקם קינג וולקאנו, חלקם לא.]<br /><br />[סצינת קרב]<br /><br />אידי: הו, הקרב נגמר! בילי, אמנדה, צאו משם! <br />מרקוס [ניגש אל האספקט היחיד שלא נעלם בעננת סכיזופרניה ירוקה, השריד היחיד לקינג וולקאנו] תגיד, מותק... יש לך לב מיותר, לא?<br /><br />[בחיוך אירי קודר על הפנים, תולש את לבו של קינג וולקאנו].<br /><br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:9636 2008-08-07T07:11:57Z 2008-08-07T07:11:57Z <div align="right" dir="rtl"><br />פארטי: יו, אנחנו שוב על סף מוות. היי, הנה הזקן עם הרמזים מקדמי העלילה שלו.<br />קפטן סורנטינו: עופו לי מהתא, פראזיטים.<br />פארטי: טוב.<br /><br />אי שם בפארק עם לאפטופ בתוך אוהל:<br />פראנק: בואו נהרוג את צ'רי און טופ.<br />פארטי: טוב. <br /><br />[שעה של דיונים] <br /><br />פראנק: אז הנה התכנית: נשים את גרומן בתור פתיון באמצע הסהרה, צ'רי תבוא לנקנק אותו, היא תמצא שם את קינג וולקאנו, שניהם ילכו מכות ואז נהרוג אותה. על הדרך גם ניקח מקינג וולקאנו את פיצולי האישיות של בילי.<br /><br />[משיגים את הסכמתו של גרומן ואת החרב קוטלת האלים שלו, חוזרים לספינה]<br /><br />פארטי: היי, קפטן, לא ידענו שגרומן דפק וזרק אותך לפני שלוש מאות שנים. בכל מקרה, הוא שלח לך מתנה והוא מאוד מצטער.<br />אידי: [קללות]<br />קפטן [מסתכלת בחבילה ומקבלת הבעה של רצח] עופו לי מהתא, פראזיטים.<br />פארטי: טוב. <br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:9334 2008-08-05T10:16:59Z 2008-08-07T07:00:58Z <div align="right" dir="rtl"><br /><br />סשן 19 (23.6.08) בעברית, לעצלנים:<br /><br />קפטין לוצ'יה סורנטינו (מי שחושב שהשם מוכר לו מוזמן להציץ באתר קמפיין רוזטה ולהתרענן) ירתה בטלפון הנייד של אמאנדה, וזאת כיוון שהיא לא אוהבת את גרומן. היא מסבירה שרומא המיסטית בנויה על שבע גבעות; הראשונה הייתה אלוהים (הוא מת במאה הארבע עשרה), השניה היא הספינה, השלישית היא הקרקס; הרביעית סודית, החמישית היא הקטקומבות, ועל השישית והשביעית לא מדברים. דיון קצר מעלה שאולי אדוני הגבעה השלישית, מראג'ה, יוכל לעזור לגיבורינו. <br /><br />מראג'ה יושב במאה ה-17 כרגע, אבל למזלנו הספינה של קפטן סורנטינו יכולה להפליג במרחבי הזמן. במהלך המסע מרקוס מתקשקש עם הספינה (היא *ממש* עתיקה), ואז גל בחילה איום מכה בכולם. ככה זה כשנוסעים בזמן. <br /><a name="cutid1"></a><br />בקרקס של מראג'ה אפשר למצוא כל מופע אקזוטי שרק ניתן לדמיין, כולל כדור פורח עשוי עורכי דין ומלאכית מפריחה בועות נבואיות. הדריכה על אדמת הקרקס מציידת את גיבורינו בבגדים תקופתיים הולמים – מה שלא היה מצריך פסקה משלו לולא ואלדורף וסטאטלר (אה, סליחה, פראנק ומרקוס). מרקוס קיבל בגדים ירוקים נורא (מי שיגיד "לפרקון" יקבל סיר זהב מזוייף) ואילו פראנק הפתיע בחליפת נוספראטו, כולל אפקט ריחוף וניבים. אה, ולבילי הייתה חולצת פיראטים מלאת סטרלללים, והיא מקבלת שורה משלה רק כדי שהשחקנים יזכרו איך קוראים לתחרות המצוייצות האלה על חולצות המאה השבע-עשרה. די, גמרנו עם האופנה. <br /><br />מראג'ה עונה ברצון על כל השאלות. למכשפה האדומה יש, הוא אומר, את ידו של הרוד ולשון של מלאך; היא מנסה להשתלט על הקטקומבות של רומא, מה שיאפשר לה גישה וכיבוש קל של כל שאר הגבעות. מצד שני, יש לה לשון של מלאך – כלומר, שמץ מאלוהים – כלומר, חמלה, מה שאפשר לנצל כנגדה. דרך אגב, פראנק לא יכול למות; וחוצמזה, לכו תציצו במלאכית עם הבועות, היא לפעמים נותנת תשובות לאנשים. <br /><br />סופי, אלא מה. קוהרנטית (פחות או יותר) ועדיין בחיים (כי המאה ה-17), מפריחה קרעי חלומות ועתידות. כולם מפתחים אומללות ובורחים החוצה. רבע שעה מאוחר יותר, אחרי שיטוטים פזורים, בילי צץ מאי שם ומבקש מאידי ומפראנק פרטי לבוש בשביל הכדור הפורח. זה לא נראה לאף אחד חשוד, חוץ מלמרקוס, שמגלה שבילי הלך לעזור לעורכי הדין עם הכדור הפורח שלהם, ופגש שם (טא-דאם!) מישהו שנראה ממש כמוהו, אבל בכלל לא... קוונטין, פרסונת עורך-הדין שלו, שנגנבה על ידי קינג וולקאנו. נחשו עכשיו מי מנכס ביגוד במרמה מאידי ומפראנק. נחשו כמה זקנות הוא עומד להעביר את הכביש עם הציוד הזה. מרקוס מזנק להציל את המצב, קוונטין נמלט והביגוד מתאייד, כאשר הקהל (כולל מרבית גיבורינו) גועש בתדהמה ומפנה מקום במעגל רחב סביב במה. <br /><br />על הבמה מימין – בילי. על הבמה משמאל – בילי. טוב, קוונטין. גיבורינו מבקשים לרוץ לעזרתו, כי נראה שעומדות להיות מכות, אבל מראג'ה בולם אותם; אחרי הכל, דה שואו מאסט גו און. ואכן – מכות. איתמר מביא אותה במשחק בו זמני מרהיב, ובדיוק כשהכדור הפורח מתחיל להמריא מאחור (לשם הדרמה) וקוונטין (קינג וולקאנו) מתחיל לנצח, אידי יורה בכדור הפורח. הלה מתפוצץ ביללה של רבבת עורכי דין וגיבורינו מנצלים את ההסחה כדי לשעוט לבמה.<br /><br />בילי חטף מכות רציניות ואילו קינג וולקאנו מרים אצבע משולשת ומסתלק; קריאת הקרב אה-לה הגביע הקדוש "Run away!" נשמעת, ורעינו נמלטים אל הספינה, אל המאה העשרים ואחת, ואל בית החולים הקרוב. חמש שעות מאוחר יותר הם משוחררים משם – בילי די מסטול – ומתכנסים בדיינר כדי לכלכל את מצבם. הפעם, לשם שינוי, יש קונצנזוס: המצב חרא. <br /><br /><br /><br />סשן 20 (7.7.08)<br /><br />...וכשהמצב חרא, הולכים לקזינו. זה ידוע. במיוחד אם מרבית בתי הקזינו בעיר סובלים לאחרונה מהפסדים איומים וחלקם נאלצו להכריז על פשיטת רגל. <br /><br />נמרוד היה בקזינו, אז נמרוד מריץ: עיצוב בורדל רווי קטיפות אדומות, בגדים יקרים ותבליטי גבס צבועים זהב, קלפים, מכונות ורולטות. בעוד אידי מפצחת את הרולטה והאחרים חוקרים (כלומר, מפסידים כסף לבית) מגיחה מי-אם-לא-מי הדובדבן שבקצפת. לצער הדמויות ושמחת העלילה, היא מבחינה בגיבורינו. <br /><br />חמש דקות מאוחר יותר בחדר וי איי פי דברים מתנהלים מאוד כרגיל. דניאל דה לנפאנט משחררת את שיערה ומגלה שהוא קן נחשים רוחש, אידי ומרקוס הופכים לאבן, מבצע ההצלה של פראנק (חמוש במטף הירואי) נגמר באותו אופן, ובילי ואמאנדה נמלטים.<br /><br />לא קל להיות פסל. עוד פחות מכך כשאתה מודע בחדות לכל מה שעובר עליך, כשמה שעובר עליך הוא מסע קצר במשאית אל אחד המלונות ליד הקולוסיאום, העברה לסוויטה העליונה, ובילוי לילה בצפיה בדניאל דה לנפאנט עושה לעצמה פדיקור והולכת לישון בלבנים מפתים, כולל רולים בנחשים. <br /><br />מצד שני, אין לך הרבה דברים לעשות בנידון.<br /><br />בילי ואמאנדה מבלים לילה מרגש מתחת לעץ בפארק. הבוקר מוצא אותם מרוטים, נחושים וחמושים בתקווה חדשה, ואחרי התרעננות הם הולכים אל דניאל כדי לנסות לארגן איזו עסקת חליפין. דניאל, איך לא, משועשעת; היא מעירה את הפסלים עם סיגריה בעין ונועלת את החמישה בחדר כדי לדון באפשרויות, תוך אזהרת "אל תנסו שום דבר דבילי". הם לא מנסים; תחת זאת הם מוזגים יין לכוס ומסתלקים מהחדר בשיטת אייר פראנק הישנה והטובה. מקום המפלט הנבחר הוא הספינה, ותחת הפסטה פוטנסקה האימתנית של קפטן סורנטינו מציגים גיבורינו את שללם: ליפסטיק וכפפה של גברת דובדבן, שבתקווה יאפשרו להם לנטרל את הלשון וכף היד שגנבה. אחרי הכל, הג'ינקס שהטילו בה לפני שבעה חודשים עדיין מפריע לה למצוא את גרומן; ואם זה עדיין תקף, הכל עוד אפשרי. <br /><br />סשן 21 (21.7.08)<br /><br />אור זהוב וזקן פורט עלי גיטרה אופפים את שהותם של גיבורינו התשושים בגבול שבין הכרה לחוסר הכרה. בין אם הוא אשליה או לא, כאשר הם מתעוררים הם מגלים שגופם נרפא כמעט לגמרי. מעל צלי צב בתאה של הקברניט הם מתחבטים בשתי שאלות: איך השיגה הכלבה את הראש של מדוזה? ואיך לעזאזל נלחמים בה עכשיו?<br /><br />מישהו ממלמל "פרסאוס", והקפטן, תמיד נכונה לעזור, לוקחת את גיבורינו אל יוון העתיקה. זה המקום להזכיר שמסע בזמן עושה לך דברים איומים ונוראים, שהניכר בהם הוא התקף הקאות נוראי. בדרך הלוך זה לא כל כך נורא, למעט העובדה שהחמישה מוצאים את עצמם על גוש חצץ ברוחב ארבעים מטר, מוקפים ים ובלי שום דבר להסתלק. <br /><br />טוב, כמעט. מרקוס ואמאנדה שיתפו פעולה עם איזה טקס אקספרימנטאלי שבילי התעקש לערוך לפני היציאה, והם מצליחים להסתלק בדרך קסם בחזרה אל הספינה (הקפטן לא מרוצה; אחרי הכל, אידי עדיין נעדרת, ועל מתניה אקדחה-חביבה של הקברניט). פראנק ואידי נותרים על האי עד השחר, שאז הם נתקלים בתושבים. התושבים – תושבות, אולי – הן הגראיות; שלוש זקנות משועממות נורא החולקות ביניהן שן ועין, חיבה למשחקי מזל ותיעוב כלפי פרסיאוס. לא יוצא מהן שום דבר טוב למעט התקפי צחוק היסטריים לשחקנים, ואחרי שפראנק זורק את העין שלהן למים – אלא מה – הוא ואידי פוצחים בשחיה התאבדותית אל האופק. למזלם, בילי ופראנק הזכירו לקברניט את אקדחה – וכך מגיחה הספינה ואוספת אותם ממוות בטוח (ומי שיגיד דאוס אקס יקבל מכות). המגן של פרסאוס, מגלים, נמצא אי שם בלונדון; מסתבר שאין מנוס משיבה לאנגליה למרות הכל. <br /><br />כבר אמרנו שמסע בזמן גורם לך להקיא את נשמתך? בשלב הדמדומים האומלל שאחרי, כשכולם סרוחים על הסיפון ומרחמים על עצמם, נגלה אליהם שוב הזקן באור הזהוב. החור בגיטרה שלו מנוסר בצורת שעון חול, וקולו רך להפליא. הרב-שיח מעלה שהוא קרונוס, שגיבורינו הם בעצם צאצאיו, ושהתוספתן הוא האיבר בגוף שנועד לסנן קסם. תקצר הידיעה מלהבהיר כמה פיסת המידע האקראית הזו חשובה לקמפיין, אבל כמו שדברים נראו אז - כולם תשושים מבחילה ואנג'לו ברנדוארדי מתנגן ברקע בלופ אינסופי - דומה שחשיבותה דהתה משהו. לא חשוב; כמו כל הנאפסים בקמפיין הזה גם הוא בטח עוד יחזור.<br /><br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:9045 2008-06-26T08:01:17Z 2008-06-26T08:02:57Z After wasting way too much time the session begins!<br /><br /><a name="cutid1"></a><br />Uri performs a voiceless recap using a combination of miming & charades, he reminds the party of their trip to Bella Italia and the house of the captain with the dramatically abrupt ending (<a href="http://belvanerp.livejournal.com/2008/06/23">http://belvanerp.livejournal.com/2008/06/23</a>).<br /><br />A minute later the party is negotiating a hasty truce with the good captain and indeed manages to get a trip to meet Maraja – lord of the third hill of Rome ("where" is he that is not the question – "when" is he is more like it). Idi walks around the ship while Frank is harassing the sailors and trying to sail the ship with a pirate hat. Marcus is "Feeling" the ship and determines that it's way, way older than it seems (and it seems pretty fucking old). Billy and Amanda are probably alone on the side deck. <br /><br />A moment of nausea tells us that we have arrived at the seventeen hundreds (WTF?) to some kind of a mad circus where Maraja has any and every form of show (and the show must go on): acrobats, exotic pets with multiple legs/arms, lawyers making a giant hot air balloon and a soap bubble show performed by an angel, a must see!<br /> <br />We transfer into cloths of the time and place (Amanda in an harlequin look, Idy with a white gown (complete with mask and fan), Frank all undead and in a Dracula suit, Marcus with a tight Green tightwear (complete with rapier) and Billy with a white shirt with those great curly puffy things in the chest (that have a name).<br /><br />Maraja is more liberal with information and freely answers when the party asks him questions; we learn more of the great power of C.O.T (she has Harrods' hand and the tongue of an angel and is trying to take over the catacombs of Rome); he also tells us that Frank cannot die. We'll probably check that soon.<br /><br />We're pretty stunned at the moment so we go and watch the bubble show that is performed by Sophie (it's the seventeen hundreds, remember? She's not dead yet. And is not dead in our time either, if you ask Marcus).<br /><br />Seeing Sophie gets a lot of mixed reactions. We learn that if C.O.T has the tongue of an angel which means she has a piece of God in her (that also means compassion and mercy – maybe we can exploit that). Anyway, Billy breaks down first and goes out to help the lawyers building their balloon, Marcus leaves second in an undetermined mood (probably homicidal) and Frank and Idi remain behind.<br /><br />A few moments later we three meet for a talk and a beer in a real leather tankard (Aya shits you not: <a href="http://www.hidebound.co.uk">http://www.hidebound.co.uk</a>). We three? Just Marcus, Idi and Frank? Where are Amanda and Billy again? Marcus goes searching for them. <br /><br />Meanwhile back near the tent not-Billy comes and asks Frank and Idi for their garb (and soul) "for the balloon". Not realizing the danger they give him their coats and soon feel very deathly coldness coming upon them.<br /><br />Marcus finds Amanda and they have a quite chat when not-Billy arrives. Marcus thinks not-Billy is in fact Billy, when Amanda points out that it's actually not-Billy. Marcus punches not-Billy, the coats in whose hands turn to mist.<br /><br />The four of us regroup (Four? Where is Billy?) and see Billy and not-Billy, who is actually Quentin, going on a very dramatic scene on stage for a show off. We are forbidden to intervene by the Maraja. Billy is getting his ass kicked by not-Billy (who is Quentin but in fact really is King Volcano). Off the stage, with not-Billy-who-is-Quentin-but-really-is-King-Volcano raising his fist to finish Billy off, Idi grabs the Captain's gun and shoots wildly at the slowly rising balloon, which explodes, tearing the battle apart. <br /><br />Frank rushes to get Billy while Marcus makes a run for not-Billy-who-is-Quentin-but-really-is-King-Volcano but gets him just in time for not-Billy-who-is-Quentin-but-really-is-King-Volcano to tear his chest partly open (good thing there is very little to tear from Marcus' chest by now). We all rush to the ship where the good captain takes us to an ambulance (but not without taking Idi for a shootout to randomly kill crew members – Idi adds shooting things to her list of hobbies). <br /><br />We leave the Captain's house into an ambulance and are treated by a couple of doctors who had to deal with a bunch of tourists who were probably doing drugs as well. You know how these tourists are… urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:8856 2008-06-23T08:57:02Z 2008-06-23T08:59:06Z <div align="right" dir="rtl"><br /><a name="cutid1"></a><br /><br /><b>מרקוס או'לין</b> הוא אירי בן ארבעים וקצת. משחק אותו אורי, ועל הדמיון בין אופיים שווה היה לערוך מחקר פעם. מרקוס הוא שילוב של פלרטטן חסר תקנה (עם גברים, נשים ודוממים כאחד) עם בלשטן בחסד ועם רגש צדקני ומתפרץ שיכול – והרבה פעמים מצליח, תודות להיותו נגוע בקסם – לפוצץ דברים. במקור הוא סוחר עתיקות. הפחד הכי גדול שלו כולל ניתוק משורשיו, ונכון לשלב זה בקמפיין, התמוטטות העצבים שלו כוללת כלב דמיוני. למה לא. <br /><br />אה, הוא גם דרואיד קלטי. <br /><br /><b>פראנק סיימון פנדרגאסט</b> הוא מנתח מערכות או האקר של האף-בי-איי או משהו, בן שלושים פלוס-פלוס. משחק אותו נמרוד, שמגלה יכולת רולפליינג עמוקה ונהדרת; הוא לא שיחק לפני כן אף פעם (למעט איזה קמפיין פנטסיה מאוד קיקיוני, כשהיינו בני עשרים). <br /><br />פראנק מתחיל את הקמפיין כאיש מאוד רגיל וקצת משעמם, ומאחר שנמרוד לא מורגל בייצור עצמי של דרמה (כיוון שלא שיחק קודם), האופן בו הוא מתמודד עם דברים כמו קסם ומוות המוני מרתק בעיני. הוא מתמוטט וקם בחזרה לתוך קווי פעולה הגיוניים, שיטתיים, ופשוט סופח לתוך עצמו את ההגדרות החדשות לעולם. בנוסף – היה לו כוח קסם אדיר, פרוע ובלתי מרוסן. <br /><br />אי-שם במהלך הקמפיין פראנק נפל למי הנהר סטיקס, התאחד איתו מנטאלית למען מטרה נעלה ועל כך שילם בחייו. הייתי צריכה להבהיר לשחקנים שלמעשים בקנה מידה כזה יש מחיר גבוה; מצד שני, לא יכולתי להרוג דמות-שחקן כל כך מוקדם. השחקנים הצילו אותי; פראנק היה מת, אבל הדמויות סגרו עיסקה עם סטיקס – תן לפראנק גוף חדש, ואנו ניפטר מהמדוזה בתמזה עבורך. נמרוד, אגב, שיחק את הנהר סטיקס בסצינה הזו; נתתי לו יד חפשית לגמרי, ודברים התגלגלו, כמו שקורה הרבה פעמים, באופן מאוד מספק, אסתטית.<br /><br />פראנק קיבל גוף חדש והתמוטטות עצבים. בינתיים הוא לא מנסה לעשות שימוש בכוח הקסם הקודם שלו בכלל, כך שאין לאיש מושג אם היכולת עברה מגוף לגוף, או שמא פראנק נטול כוחות עכשיו. <br /><br /><b>בילי אורדרלי</b> הוא הדמות של איתמר. בילי מתמחה בגילום דמויות – פחות כמו שחקן, יותר כמו סכיזופרן. יותר מזה קשה לומר עליו; בן עשרים וקצת, מרושל משהו, כנראה בעל מצפון ותשוקות, ויוזמות שמקילות עלי, כמנחה, את החיים. כשאמאנדה ספנסר הסתובבה עם הקבוצה, ייעדתי אותה להיות הבחורה של בילי כיוון שמכל המועמדים הוא הכי התאים לקשור אליו מישהי: מרקוס פלרטטן מדי; פראנק נורמלי ואמין מכדי שיהיה לי נוח לשחק רומנטיקה עם השחקן שלו, ורותי משחקת בחורה. בילי קיבל את אמאנדה, ולשמחתי הוא בדיוק התחיל לפתח חיבה כלפיה כשהיא נהרגה. אין כמו השטיקים הישנים כדי לבנות דרמה.<br /><br /><b>אידי אן</b> היא הדמות של רותי – פקאצה שופעת אידאלים ורעיונות, עם מומחיות לראיית תבניות – מעין כוח-על שאני עדיין מתרגלת ליישם בעולם המשחק. היא דקה ואתלטית, מעשית מאוד, ואת ההתפרקויות הנפשיות שלה היא מגדרת בסידור אובססיבי של מה שסביבה: רהיטים, פרחים וכולי וגו'. בנוסף, היא עטתה בבלי דעת קסם מפתה כשהקבוצה פגשה את גרומן, ולכן זכתה בשיגול מהיר בשירותים של ה"ריץ". אין לדעת אם זה רומן של ממש או סתם ילד שעשועים עשיר שלוקח מה שמתחשק לו, אבל לפחות הוא נתן לה את הטלפון הפרטי שלו ודירה לחבר'ה. יש גרועים מכך. <br /><br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:8659 2008-06-23T08:53:14Z 2008-06-23T08:54:11Z <div align="right" dir="rtl"><br />בילי מוכיח עצמו כרכב מהסוג שמארגן התקפי לב (כאילו שהקבוצה הייתה יציבה בריאותית קודם לכן). ארוחת ערב מינימלית (כי הקיבות לא תיפקדו חצי שנה) מעירה באידי רעיון, והיא מבקשת מאמאנדה איפור שיגרום לה להיראות בריאה (לא, זה לא קסם, מה פתאום). זה אפילו עובד.<br /><br />לילה. תשישות. אידי ומרקוס נרדמים באותה מיטה, וכל הבדיחות האפשריות מגיעות בבוקר, כמו גם המחקר לקראת הנסיעה לרומא, המעלה את הממצאים הבאים: <br /><br /><ul><br /><li> חתולים ברומא מפגינים אלימות פרועה בחודשיים האחרונים.<br /><li> במבט לילה מהחלל, אורותיה של רומא לא מהבהבים כלל.<br /><li> ישנה ברומא סדרה של העלמויות לאחרונה. אנשים נעלמים ומופיעים אחרי שבוע, בלי זכרות ועם ביגוד תקופתי הזוי.<br /><li> כמה וכמה בתי קזינו מקומיים נסגרו כיוון שהבית הפסיד בסיטונות ולבסוף פשט את הרגל.<br /></ul><br />נו, טוב. טיסה, נוחתים ברומא. בדרכים כאלו ואחרות מגיעים לשוק מקומי ונידח. בילי מתחיל להריח ים. אידי גם. מרקוס ופרנק מתחילים לרחרח רק כשניגשים לביתה של צועניה זקנה, מוצקה, עם מקטרת בזווית הפה ועוגן מחליד בגינה. קפטן סורנטינו, היא אומרת; מנהיגת הגבעה השניה של רומא. <br /><br />...כי רומא, כידוע, נבנתה על שבע גבעות, המתקיימות בשלל וריאציות מאז ועד היום. הראשונה היא הקרקס. השניה היא הספינה. על השאר לא מדברים.<br /><br />קפטן סורנטינו אומרת שאיזו ג'ינג'ית שהשתלטה על לונדון, עם היד של הרוד ולשון של מלאך, התחילה בכיבוש זוחל, גבעה אחרי גבעה, של רומא. רומא לא תלחם - כי אין סיכוי - אבל כל הגבעות חוששות.<br /><br />החבורה עדיין מנסה לסחוט מהקפטן עוד מידע, כשאחד מנערי הסיפון (קופי הים) מוביל פנימה את אמאנדה. הטלפון שלה מצלצל, היא מרימה; קולו של גרומן נשמע ומייד אחריו יריה - ודממה.<br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:8415 2008-05-13T12:48:22Z 2008-05-13T12:48:22Z <div align="right" dir="rtl"><br />ארבעת גיבורינו מתעוררים בבית מעורר התפעלות ליד אגם קומו באיטליה.<br />שבעת החודשים שעברו עליהם בתרדמת השילו מעליהם מספר לא מבוטל של קילוגרמים אך הם בריאים ושלמים, פחות או יותר, חוץ מחולשה כללית והרגשת "אלוהים אדירים, עברו שבעה חודשים".<br />אמנדה ספנסר, כך מסתבר, בילתה חופשה ארוכה של טיפול בארבעה, וחוץ מביקורים פעמיים בשבוע של סטן גרומן, היא בילתה את זמנה לבד.<br />לאחר ארוחת בוקר קלה הם יוצאים לאגם לשכשוך קל ודיג מוצלח להפתיע, כאשר אמנדה מפזרת זהב ופרחים על מי האגם, הטקס היומי.<br />מיסטר ג'י מגיע לביקור, בו הוא מספר לחבורה שאחת צ'רי און טופ כרגע שולטת ביד רמה בלונדון, שקינג וולקנו מסתובב חופשי ושהתמזה כשהיתה.<br />לאחר הסכמה כי הדבר הבא לעשות הוא להמשיך את העבודה בשבילו, הוא שולח את הארבעה לחקור מקור קסם לא ברור ברומא, לאחר שינוחו.<br />בילי, פרנק, אידי, מרקוס ואמנדה נוסעים לכרם הקרוב לטייל ולחוות את הסביבה והיין (בכרכרה, לא פחות) ושם עולה הרעיון לחפש את מקור הקסם ברומא על ידי שימוש בכוס יין וקצת מוג'ו. העניין פועל, וביין מתבהרת לה תמונה של שוק ברומא, ובו אישה עבת בשר המתהלכת בו כבשלה.<br />לאחר זמן קצת נראה שהיא הופכת מודעת לכך שצופים בה, מוצאת את החברים ומושכת את אידי אליה דרך הכוס. פרנק, מרקוס ובילי מחליפים מבטי "תורך", כאשר מלכת השוק צוחקת ושולחת את אידי בחזרה לידיהם החרדות של החברים. פרנק מנתק את הקשר.<br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:7936 2008-05-07T10:35:56Z 2008-05-07T10:35:56Z <div align="right" dir="rtl"><br />סשן 16<br />אידי הולכת לתמזה. נכנסת לתוכה מתוך איזו אמונה עלומה שדווקא -לה- הגורגונה תקשיב (שחקנים הם דבר נטול הומיליטאס לחלוטין, נכון?). היא קופצת למים; אחריה מרקוס קופץ למים; מסך. <br /><br />עם בוקר מגלה פראנק שהשניים נעדרו כל הלילה. ביחד עם בילי ואמאנדה נערך חיפוש; במהלכו יגלו שכאשר מביטים בתמזה דרך מראה היא נראית מלאת גופות מכל התקופות, ושקירבה למים עדיין עושה להם עוויתות (על אמאנדה השטיקים האלה לא עובדים, אגב). במים אפשר לראות את גופתו של אלברט, אחד מצבא הרוחות – אבל לא את אידי ומרקוס. מצד שני, בפרץ שיבה לשורשים פראנק חוקר את מצלמות האבטחה ומאתר את השניים טובעים אי שם לפנות בוקר. <br /><br />בית החולים של הברביקאן הוא ישות מושלמת בפני עצמה, בה כל פרט מושלם בהיותו חלק קוהרנטי מהמכלול; כל החלקים זזים בדיוק כמו שצריך, כל הטקסים מתבצעים בדיוק כמו שצריך כדי ליצור את המהות השלמה – בית חולים. שם, בפנימית א', מוחזקים אידי ומרקוס בחיים באמצעות מכונות בלבד, בלי שום סיכוי להתאושש.<br /><br />טוב, עד שמביאים את סופי. עם סופי (ותריסר השפוטים שצמודים אליה), ועם הרבה כוונה טובה וטקסים מאולתרים, כל בית החולים מבריא בבת אחת. סופי גם מצמחת שיער (ולשון, וכנפיים, ובואו נתפלל גם לשכל ישר), וכשכל התינוקות באינקובטורים מרביצים חמש שנות התבגרות ופוסעים החוצה, נגמר הסשן.<br /><br /></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:7786 2008-05-06T14:04:09Z 2008-05-06T14:04:09Z <a name="cutid1"></a><br /><div align="right" dir="rtl"><br />סשן 13<br /><br />בסיומו של סשן 12, כזכור, אמנדה נשאבה לתוך הישות שהיא קינג וולקאנו, הכלואה מזה מאה שנה ברויאל אלברט הול. זה גרם לשלושה מגיבורינו למיני מעשי אלימות שהביאו אותם בסופו של דבר לכלא העירוני. פראנק, מצד שני ובאמצעים בלתי קסומים לחלוטין, היינו חומר נפץ ביתי, פוצץ עמוד באנדרטה לזכר הנסיך אלברט. למה זה רלוונטי? כי בקצה האנדרטה היה צלב מוזהב, שחיבר נתיב אנרגיה לאלברט הול, ועכשיו נשבר. לא שזה עוזר לפראנק; הוא מצטרף לאחרים בכלא. <br /><br />סופו של דבר ששיחת טלפון לגרומן משחררת אותם. עם שובם הביתה אחרי יום מתיש ואומלל, מתדפקת על דלתם ילדה ומציגה את עצמה: קינג וולקאנו.<br /><br />סשן 14<br /><br />קינג וולקאנו הוא קבוצת אמנים העוסקת בקסם, מבטיחה הילדה; פראנק שיחרר אותם מכלאם היום, והם מבקשים לגמול לו. הם מציעים לגיבורינו שיצטרפו אליהם, וכך יזכו בהגנה, ריעות וטוהר. החבר'ה מסרבים (מעניין למה), ובהמשך הבוקר, בין התמוטטות עצבים אחת לרעותה, פראנק לא שוכח את ההבטחה לסטיקס ופוצח בחקירה נמרצת בנושא הגורגונה בתמזה – מה שמוביל אותו אל משרד עורכי הדין טרנס את הודג'סון ושות. בתחפושת מבריקה מצליח מרקוס לשוחח עם עו"ד טרנס ולהבין שהם בעצם מחזיקים את המדוזה כלואה בתמזה כבר שנים, ויונקים ממנה כוח. פראנק גם מגלה שמישהו נהרג ליד המשרד שלהם כל עשר שנים בערך. מותשת, חוזרת הקבוצה הביתה, ואילו בבוקר לאחר מכן יש נקישה על הדלת: סטן גרומן. הלה נשאר לארוחת בוקר, זורק את אידי, ואחרי שמקשיב להתרחשויות האחרונות לוקח את החבר'ה לראות מול מה הם מתחרים: כלומר, את אליוט הודג'סון, בפעולה. <br /><br />(Jethro Tull - Broadsword) הודג'סון ניצב בבית המשפט, מייצג זקנה שרצחה שלושה נערים (קסם, אלא מה, מסביר גרומן). נאום הסניגור משתלהב והולך, כובש יותר ויותר, ולאט לאט אפילו בתא מעליו משתכנעים גיבורינו שהזקנה היא רק קרבן של הנסיבות; שיש לחון אותה ללא ספק, ושאותה חנינה, איכשהוא, תייצג נתיב חדש, תקדים של חזרה אל החמלה והשפיות, עבור המין האנושי.<br /><br />סשן 15<br /><br />הקהל נכבש. עוד" הודג'סון קד ומסתלק; במהומת הפינוי, גרומן חולף לצד הבמה ואיכשהוא הנאשמת נמצאת מתה. או-אז חוטף השופט התקף לב, מוחייה על ידי פרסונת החייל של בילי, בדרך מוחלפת גופת הזקנה בגופת צעירה יפהפיה, ואם זה לא מספיק אז העיתונאים מצליחים לצלם את בילי. הקבוצה נמלטת הביתה, רק כדי למצוא, על הספה, את אמאנדה ספנסר.<br /><br />או, בעצם, קינג וולקאנו. "בואו אלי, יהיו דאחקות", כך קינג וולקאנו. החברה עושים חושבים ומחליטים שהכי בריא בעצם להשאיר אותו לבד עם בילי. רק כאשר כל גלאי הקסם בבית צורחים הם שבים בריצה לסלון, כדי לגלות את קינג וולקאנו עסוק בשאיבת בילי לתוכו. בתהליך הצלתו הם: א. מאבדים את מרבית הפרסונות שלו. ב. מגלים שאמאנדה זוכרת יופי מי היא ומאוד רוצה החוצה. ג. עומדים כחמורי גרם כשאמנדה וולקאנו נמלטת מהם ומתאיידת בעננת פרסונות על הכביש. ד. מגלים שמה שנראה כמו עשר דקות היה חמש שעות. <br /><br />מובן שיש להציל את אמנדה, ומובן שיש לעשות זאת באלברט הול, משכנו של קינג וולקאנו. סורי קרוז מופיעה שם הערב; הקהל הולך ונשאב לתוך קינג וולקאנו ככל שהיא מנגנת. מלבד לפגוש שם איזה טיפוס בשם ד"ר קוונטין אלכסנדר, גיבורינו אף מצליחים לא רק להוציא את אמאנדה מהאולם, אלא גם להזכיר לקינג וולקאנו שהוא חייב להם טובה ושאמאנדה היא המחיר (ומי שיגיד דאוס אקס מאכינה יקבל מכות). <br /><br />הערב מוצא את בילי ואמאנדה משלימים פערים, את פראנק מתעצבן מאידי ואת אידי – שבורת הלב והשיכורה מאוד – הולכת לדבר עם התמזה. מה יכול להיות הגיוני יותר?<br /><br /><br /><div></div></div> urn:lj:livejournal.com:atom1:belvanerp:7633 2008-04-21T06:17:09Z 2008-04-21T07:05:36Z <div align="right" dir="rtl"><br />בקרב "האומה החופשית" נמצאת סופי, שהיא נערונת ציפורית למראה, קצת מטורפת באופן הפגיע של המילה, גלוחת ראש ודקיקת איברים. מרקוס הלך לשחרר אותה כששמע שלא נוהגים בה יפה. כשהוא מגיח החוצה, צץ מאי שם מנהיג הקבוצה, והמבט שהוא נותן בסופי הופך מידידותי ומשועשע למחושב יותר.<br /></div><br /><br /><b>No Drama 1/ Marcus O'Lyn</b><br /> <br />I look away from Sophie's frightened eyes and into William's calculated gaze.<br /> <br />Sometime the moment does not call for any drama. <br />The action and the idea behind it cumulate into a single being. <br />It does not symbolize anything. <br />It does not emphasize any specific point. <br />It is its own judgment and justification.<br /> <br />I take a gun from Greg's or Quentin's or Billy's hand and I blow William's brains out on the floor.<br /> <br />No Drama.